תחת הכותרת "כשהפוליטיקה מזהמת: בגדים, שוקולד וארגוני צדקה", פורסם באפריל השנה מאמר מעניין במיוחד בכתב עת אקדמי נחשב בתחום הפסיכולוגיה החברתית.
במהלך המחקר הוצגו לנבדקים מוצרים ניטרליים לחלוטין, בגדים, שוקולד ועמותות, ונאמר להם שמפלגה פוליטית - כזו שהם תומכים בה או מתעבים אותה - קשורה אליהם. למרבה ההפתעה, או נאמר למרבה אי-ההפתעה, התברר שהקישור הפוליטי שינה את הערכת הנחקרים למוצר באופן מובהק. Political contamination, זיהום פוליטי, קראו לזה החוקרים. זליגה של העמדות הפוליטיות אל האובייקט.
מחקר נוסף, שפורסם באותה שנה, בדק האם הידיעה על עמדות האמן משנה את השיפוט האסתטי של יצירתו. החוקרים נתנו לנבדקים לראות אותן תמונות בדיוק אבל ייחסו אותן לדמויות משני צדי המפה הפוליטית, מה שהשפיע גם הפעם על ההתייחסות ליצירה. החוקרים ציטטו שם גם מחקרים קודמים שהוכיחו שהמידע על האמן הוריד לא רק את מידת החיבה ליצירה, אלא גם הפחית בהערכת איכותה.
מי שלקח את הדברים צעד אחד קדימה היה המשורר נתן זך, שבהתייחסותו ליצירתה של נעמי שמר אמר שאם עמדותיה הפוליטיות לא היו כמו שהיו, "פזמוניה לא היו מטרידים אותי, ולא הייתי מוצא לנחוץ להתייחס אליהם". הדברים נאמרו במסגרת הסדרה "אבות ואימהות", המשודרת בערוץ 11, בפרקים שהוקדשו לשמר. לכאורה סרט על אחת היוצרות הגדולות שצמחו כאן, רק שעל הדרך הוא גם מציב מראה מול החברה הישראלית.
נעמי שמר
(צילום: באדיבות ארכיון צה"ל במשרד הביטחון, במחנה גדנ"ע (אלי חן))
שמר לא הסתירה את דעותיה. היא תמכה בהתנחלות והתנגדה לפינוי ימית. "השמאל נלחם בה", אומר בסרט הבמאי צדי צרפתי, "ניסו למחוק אותה לגמרי". "ספר לימוד לקיטש מוזיקלי", כתב עליה מבקר הספרות דן מירון, "תכלית הישראליות המזויפת, כוחנות צדקנית". תכלית הישראליות המזויפת? בעיני מי?
אלא ששמר המשיכה להיות מהאמניות היותר מושמעות בארץ, וב-1983 קיבלה את פרס ישראל. רק שהיא לא דוגמא יחידה. ב-2002, אחרי התבטאות פוליטית של יפה ירקוני במהלך האינתיפאדה השנייה, בוטל ערב לכבודה. ב-2014, אקו"ם, שהחליטה להעניק לזמר אריאל זילבר פרס "מפעל חיים", המירה את ההגדרה ב"תרומה למוזיקה". היא הסבירה שהענקת פרס על מפעל חיים מעבירה מסר בעייתי בגלל עמדותיו. הימניות, כמובן.
ב-2016 תנועת "אם תרצו" פרסמה רשימה של אנשי שמאל, תחת הכותרת ה"שתולים בתרבות", שכללה, בין השאר, את גילה אלמגור, עמוס עוז ורבקה מיכאלי. ליברמן ב-2018, כשר ביטחון, הורה שלא להשמיע את יהונתן גפן בגלי צה"ל. ואלו, דוגמאות בודדות מרשימה ארוכה.
השאלה היא כיצד קרה שאמנים צריכים גושפנקא פוליטית: היית בקפלן? תמכת בממשלה? הופעת באריאל? סירבת להופיע באריאל? כשמאחורי כל זה מסתתרת ההנחה, מושרשת עמוק ומסוכנת, שהצדק נמצא כולו בצד אחד. וכאן נכנסות לתמונה תיאוריות הזהות החברתית שהמחקר האקדמי עסק ועוסק בהן בהרחבה. ככל שהעמדות והרגשות כלפי המחנה השני קיצוניות יותר, כך פוחתת הנכונות להקשיב, וממילא להתקדם ליצירת דיאלוג. ומי שרוצה לחבר את זה לבבונים מצד אחד, ולבוגדים מהצד השני, לא טועה. כך בדיוק זה עובד: מתחיל בנעמי שמר ונגמר בקפלניסטים ובביביסטים.
