מדהים, ולא פחות מכך מדכא, לראות את המאמץ האינטלקטואלי הכביר שהאליטה המשפטית והאקדמית בישראל השקיעה השבוע כדי לנסות ולהציל את עורו של סמי אבו-שחאדה, שיום לאחר טבח 7 באוקטובר בחר להביע תמיכה במאבק המזוין שהוביל אליו, מפסילה כמועמד לכנסת. האתגר שהתגלה לעינינו, מבעד לחלון ההצצה הזה, לא ייעלם עם החלטתם אתמול של רוב שופטי בית המשפט לפסול את אבו-שחאדה. הוא יישאר איתנו. כך למשל, פרופסור ברק מדינה, דקאן הפקולטה למשפטים לשעבר ומי ששימש כרקטור באוניברסיטה העברית, ואיתו פרופסור דוד הראל, המשמש כנשיא האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, הסבירו כי "אין שום יסוד לפסילה של סמי אבו-שחאדה מהתמודדות בבחירות". לשיטתם של השניים, הדברים שפירסם אבו-שחאדה למחרת טבח 7 באוקטובר היו "אמירה חד-פעמית", שלא כללה "תמיכה מפורשת בטבח או בחמאס".
והם כמובן לא היחידים. דינה זילבר, ששימשה כמשנה ליועץ המשפטי לממשלה, סברה גם היא שאמנם המאמר של אבו-שחאדה "חמור, מקומם, מרתיח ופסול", אבל מה לעשות - חסרו לה החזרתיות, הפעילות השיטתית והמסה הקריטית. טליה ששון, יושבת ראש הקרן החדשה לישראל, ומי שהייתה בכירה בפרקליטות המדינה, הסכימה ללכת כברת דרך נוספת והודתה כי "ניתן לקרוא את דבריו של אבו-שחאדה כתומכים במאבק מזוין של ארגון טרור נגד מדינת ישראל", ובכל זאת סברה כי אין בכך די, שכן "המבחן המוקפד" של בית המשפט העליון לקיומה של עילת פסילה כחוק אינו מתקיים כאן.
אבו־שחאדה. לתמרץ באופן שלילי את מי שמבקש לעודד את רציחת אחינו, אחיותינו, הורינו, בנותינו ובנינו
(יואב דודקביץ)
כל יום הביא איתו קולות נוספים כאלה, וכמעט שאי אפשר שלא להתרגש מהמוטיבציה והבעירה הפנימית שהניעו את כל האישים המכובדים האלה לסנגר על אבו-שחאדה. הרי אין זה מובן מאליו להשקיע מזמנך וממרצך, ולפרסם מאמרי דעה פומביים לטובת מי שתמך במאבק מזוין בישראל, ובמילים פחות מכובסות - ברצח סיטונאי של יהודים. זו ללא ספק אחת הסיטואציות שבה אין מתאים מהדקדוק המשפטי, וזו בוודאות הדרך הנכונה להביא לתוצאה מוצלחת של שילוב טיפוס מסוגו של אבו-שחאדה בכנסת שרק תתברך בו. עכשיו, כשבית המשפט הכריע בניגוד לעמדתם של אלה, ברור לחלוטין כי לא היה כל מקום להחלטיות שבה נקטו שלל המומחים הללו, אך עדיין נותר להבין מנין נובעת הדוגמטיות שאיפיינה את ההתייחסות של הקהילה המשפטית ערב הדיון בעליון. מדוע לא שמענו גם קולות אחרים?
*
בעמדתה שהוגשה לבית המשפט, תיארה היועצת המשפטית לממשלה את המאמר שפירסם אבו-שחאדה ב-8 באוקטובר 2023, כשקילוח הדם היהודי טרם עצר, כטקסט שנתן בזמן אמת "לגיטימציה למתקפה הרצחנית", התמקד ב"פירות" שאפשר להפיק ממנה וכלל גם אמירה אופרטיבית שלפיה, 'אם עזה הקטנה הצליחה לעשות זאת, אחרים יוכלו לעשות זאת ביעילות רבה יותר'. בנסיבות ובעיתוי שבהם פורסם המאמר, כתבה היועצת, משקלו עשוי לעלות לכדי "ראיית זהב", הנדרשת להצדיק את פסילתו של אבו-שחאדה. את הסבריו המאוחרים הגדירה בהרב-מיארה "מיתממים", ועל כן תמכה בפסילתו.
קשה להאמין, אבל איש מכל מומחי המשפט המינהלי, שמקבלים את משכורתם מכספי משלם המסים הישראלי, ואיתם אף אחד מהלשעברים המכובדים שהתפרנסו שנים גם הם מאותו מקור, לא הצליח לבטא את העמדה הפשוטה הזו, שאמורה בסך הכל לתמרץ באופן שלילי את מי שמבקש לעודד את רציחת אחינו, אחיותינו, הורינו, בנותינו ובנינו. כיצד מתרחש יישור קו מוחלט שכזה? התשובה היא שמבחינת כל הדוברים הללו פסילת אבו-שחאדה אינה מתקיימת בחלל משפטי, והיא חלק מהמאבק הפוליטי של השנים האחרונות. ומכאן, כך נדמה, מחט המצפן המשפטי החלה להסתחרר.
דוגמה טובה לכך היא העמדה שננקטה נגד השופט נעם סולברג, שמשמש כיו"ר ועדת הבחירות המרכזית, והצביע אף הוא בעד פסילת אבו-שחאדה. הוא לא עשה זאת כלאחר יד, והסביר כי למרות שבמשך 20 שנה נהגו יושבי ראש ועדת הבחירות שלא להשתתף בהצבעה כדי לשמור על ניטרליות, החליט לחרוג ממנהג זה משום שלא מצא בדברי אבו-שחאדה "מענה שיכול להניח את הדעת". במקום לראות בהצבעתו סימן לכך שאפילו שופט עליון, המודע היטב לרף הפסילה המחמיר, סבר שזהו המקרה החריג שבו נחצה הרף, זילבר בחרה לתקוף את סולברג וציינה כי עמדתו "מעציבה במיוחד", וכי "החמיץ את ההזדמנות לאותת על מחויבות לערכי היסוד", ושהיה מצופה ממנו שלא להיסחף "ברוח התקופה העכורה".
זה לא רק סולברג. גם בהרב-מיארה חטפה. לפני שהבהירה כי יש לפסול את אבו-שחאדה ביקרה אותה ששון על כך שהיא אינה מדברת ברורות. אחרי שכתבה ברורות כי יש לפסול את אבו-שחאדה כתב עליה פרופסור אדם שנער, שעמדתה לא רק "שגויה", אלא גם "מביכה"
זה לא רק סולברג. גם בהרב-מיארה חטפה. לפני שהבהירה כי יש לפסול את אבו-שחאדה ביקרה אותה ששון על כך שהיא אינה מדברת ברורות. אחרי שכתבה ברורות כי יש לפסול את אבו-שחאדה כתב עליה פרופסור אדם שנער, שעמדתה לא רק "שגויה", אלא גם "מביכה". ניסיתי בכל כוחי להיזכר בביקורת כלשהי שהאנשים מסוגם של זילבר את ששון את שנער העבירו על עמדתה של בהרב-מיארה. הם לא עשו זאת, ובטח שלא בבוטות הזו, אפילו במקרים שבהם העליון קבע בעצמו שעמדתה הייתה שגויה. אז דווקא הפעם? אחרי ארבע שנים של נשיאה על כפיים נזרקה בהרב-מיארה מתחת לגלגלים ברגע שבו לא יישרה קו. אנשי המשפט שלנו רואים ומפנימים את המסר. הם מבינים מה שווה מומחה משפטי "אם אנחנו לא שולטים בו".
*
וזה לא שהיה צריך להמתין להחלטת העליון כדי לזהות את הסחף הפוליטי בעניין אבו-שחאדה. מספיק היה להעמיד את נקיות הדעת והדקדקנות המשפטית בעניינו מול עמדתם של אותם מומחים במקרים שבהם מדובר במי שמחזיקים בעמדה פוליטית שונה. שם התגלו לפתע כללים הפוכים לחלוטין. שם אותם מומחים דווקא מבקשים לפסול ללא היסוס, או הקפדה אלמנטרית על הדין הברור.
כך למשל, רמזו מדינה והראל בבירור כי מי שכן היו צריכות להיפסל הן "מפלגות שקידמו בקדנציה האחרונה 'רפורמה משפטית', שבית המשפט כבר פסק שהיא 'סותרת חזיתית את המאפיינים הגרעיניים של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית'". רוצה לומר, אבו-שחאדה – על יחסו לטבח 7.10 – אמור להיות בכנסת, אבל במקביל יש לפסול מפלגות שחטאן הוא בכך שחוק יסוד שקידמו נפסל ברוב של 8 שופטים מול 7 שופטים.
העמדה הפוליטית המוזרה והבוטה הזו הופיעה גם אצל זילבר, כשבמקביל להגנה על אבו-שחאדה קוננה מרה על כך שהדיון על פסילת עוצמה יהודית כלל אינו מתקיים שעה שזו אחראית על "אפסות משילותית", "פגיעה מתמדת בשלטון החוק" ו"התבטאויות מחפירות". מיותר לומר שאלה אינן בדיוק העילות המופיעות בחוק המסדיר פסילת מפלגות. למקרא העמדות האלה קשה שלא להיזכר בדבריו של ברל כצנלסון, שתהה לפני כמאה שנה "היש בעמים אשר מבניו הגיעו לידי סילוף כזה, שכלי ונפשי". מול הסילוף האינטלקטואלי שאינו מצליח לזהות תמיכה בטרור גם כשהיא מתנגשת באפו, הוכיחו השבוע ישראלים מן השורה שאפשר גם אחרת. בידיים חשופות, תוך גילויי אומץ והקרבה, ידעו להציל את עצמם ואת אחיהם מסכנת הטרור. איכשהו הם עשו את זה בלי דרישה לגיבוש מסה קריטית, חזרתיות ושאר ירקות. הם פשוט טיפלו בבעיה. רבים דיברו על הנס שאירע כאן, וזה אכן נס שהם ישבו במטוס האמירותי ולא מומחי המשפט שלנו.
