"חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא מבארי. מכפר עזה, מאופקים, משדרות. חייב אדם, כל אדם, לראות את עצמו כמי שהיה ביישובי עוטף ישראל שעל גבול עזה בשבת המרה של שמחת תורה. להסכים להיות עד לאירוע הקשה ביותר בתולדות המדינה ולשאת את העדות הזו כל ימי חייו". את המילים הללו כתבתי בטור הזה 20 יום לאחר הטבח, בימים טרופים של אובדן וכאב. בתקופה שבה כל יום היה נורא מקודמו. השיבה אל הציווי המקראי, המחייב כל יהודי לזכור את יציאת מצרים, נראתה הולמת אל מול גודלה של הזוועה. אנחנו, דור ראשון ל-7 באוקטובר, שומרי הזיכרון אם נרצה ואם לא. זו משימה מחייבת. עול שלא ניתן להסירו.
באופן אבסורדי, בזמן שחלף מאז התחוללו שני תהליכים מקבילים: מצד אחד בולמוס של עדויות, יצירות וספרים שמבקשים להביא את הסיפורים, הניתוחים וההשלכות של הטבח והמלחמה שפרצה בעקבותיו. ומנגד, רצון להתרחק ככל הניתן מעוצמת המחדל ומההכרה הבלתי נתפסת באכזריותו של האויב.
הטור שהתפרסם ב־27 באוקטובר 2023
בשלוש השנים שחלפו התרחשו בישראל אירועים שהיו יכולים להספיק לשני עשורים, מה ששחק עוד יותר את הקשב הציבורי. הנטייה הטבעית של חברה היא להיכנע לחוקי הפיזיקה של הזמן: להקהות את הכאב, לטשטש את הפינות החדות, להחליף את חוסר האונים בסיפורי גבורה ואת הדרישה לצדק בטקסי נחמה. קשה עד בלתי אפשרי להתבונן אל עומקו של הבור, להבין את ממדיו.
*
ב-8 באוקטובר, יממה בלבד אחרי הטבח, התכנסה קבוצה של מתעדים, יזמים, מטפלים וחוקרים שהחליטו לצאת ולאסוף עדויות. גם בתחום הזה – האזרחים היו מהירים פי כמה מהמדינה. שלושה ימים בלבד לאחר האסון הגיעו צוותים אל בתי המלון שהתמלאו במפונים ושורדים והציעו להם הקשבה ותיעוד. הם ביקשו לאסוף כמה שיותר עדויות גולמיות, מגומגמות, לא ערוכות, מפיהם של השורדים עצמם, מתוך תחושה של אחריות לאומית. כך נולד מיזם "עדות 710", שאסף למעלה מ-2,100 עדויות עד כה.
"מבחינתנו, האחריות הראשונה הייתה להקשיב לשורדים, הלוחמים והמסייעים", מסביר ד"ר אוהד אופז, ראש חטיבת התיעוד ומייסד שותף של "עדות 710". "לתעד, לארכב, לפרסם ובכך לייצר זיכרון המחויב לקולם, לכאבם ולתקוותיהם של מי שהיו תחת ההתקפה. מעבר לאחריות האישית כלפי העדים, יש לנו מחויבות להביא את העדות והזעקה באופן מעט שונה. בצורה שמביאה אל המסך הקשבה, כבוד אנושי ומחויבות לזיכרון החורג מהאקטואלי.
"אנו עוסקים כל העת בשאלה מהי השייכות, הזהות והאחריות שלנו בחובה לזכור את בארי, שדרות והנובה", אומר אופז. "אנחנו מבינים שהבירור הזה ייוולד מתוך תשתית לזיכרון שאנחנו מנסים לייצר. איסוף העדויות נועד בין היתר להיות בסיס אמין ליצירה, מחקר, חינוך והנצחה כדי שהזיכרון יחיה, יתפתח ויילמד בזמן אמת ובכל דור ודור.
"שאלת הזיכרון קשורה בקשר הדוק לשאלה איך הוא מגיע אל הציבור. גישת ההקשבה והתיעוד ההומניסטית שפותחה ב'עדות 710' נוסחה בהשראת מורשתו של פרופ' דורי לאוב, פסיכיאטר ושורד שואה שהיה ממקימי ארכיון העדויות הראשון באוניברסיטת ייל. אנחנו מאמינים שהגישה הזו מועילה לשיקום, עיבוד ופיתוח חוסן לאחר טראומה היסטורית לא רק לנפגעים הישירים של הטבח, אלא לכלל החברה הישראלית. חשוב לנו שהפרויקט יוכל להמשיך ולהתרחב. אנחנו בלי תמיכה מוסדית וממשלתית מסודרת, רובנו מתנדבים, ולכן פתחנו כעת מימון המונים. אנחנו זקוקים לתמיכת הציבור כדי להמשיך".
*
ימים ספורים לפני שמחת תורה התקשר אליי אבי, בוגר המלחמה ואח שכול, וסיפר לי סיפורים שלא שמעתי ממנו אף פעם. רק בשנת ה-50 למלחמה ההיא התחילו במשפחתנו לגעת בפצע הפתוח ההוא, כשרבים כבר אינם בין החיים לשתף את מה שעבר עליהם
בכל שנה לקראת יום הכיפורים מתפרסמים עוד עדויות, חשיפות וסיפורים על מלחמת יום כיפור. המאגר לעולם לא מסתיים. ימים ספורים לפני שמחת תורה התקשר אליי אבי, בוגר המלחמה ואח שכול, וסיפר לי סיפורים שלא שמעתי ממנו אף פעם. רק בשנת ה-50 למלחמה ההיא התחילו במשפחתנו לגעת בפצע הפתוח ההוא, כשרבים כבר אינם בין החיים לשתף את מה שעבר עליהם. 50 שנה, ועדיין ישנם חלקים שלמים באפלה. בשתיקות. בהדחקה.
והנה, בדיוק כשנוצר הפתח לשיחה בבתים רבים כל כך – הוא נסתם מיד באסון מבהיל יותר, טרי. כשפרצה המלחמה, האסוציאציה המיידית הייתה מלחמת יום כיפור בשידור חוזר בשל ממד ההפתעה. בתוך כמה שעות עולם הדימויים התחלף. לא מלחמה – פוגרום. אין מילה אחרת לפגיעה אכזרית כל כך באזרחים בביתם.
"בספרו האוטוביוגרפי של הסופר אהרן אפלפלד הוא קורא לעדויות של ניצולי השואה 'קליפה'", מסבירה ההיסטוריונית פרופ' דינה פורת, שעוסקת בשאלות הללו כחוקרת באוניברסיטת תל-אביב וביד ושם. "הניצולים לא יכולים למסור את התמונה המלאה, הכואבת והמכוערת מפני שהשומע לא יבין אותה, אבל גם מפני שהמספר יחיה ויחווה מחדש את העבר וחומות ההגנה שבנה יסדקו. אפלפלד מתאר באירוניה דקה מדפים ועליהם תיקי עדויות ממוספרים ומסודרים למשעי, אבל תוכה של הקליפה אינו נמצא בהם ולא יימצא. אני מאמינה שאנחנו בסיטואציה דומה.
"צריך להבין שהרצון האנושי הטבעי הוא לזכור את עצמנו כפי שהיינו רוצים להיות בעתיד, לייצר זיכרון חיובי ומצמיח ולא להישאר עם האימה של מה שקרה. יש פה קו עדין שהופך את מלאכת הזיכרון למלאכה מסובכת מאוד. בישראל גם הקשב הוא מוגבל – מאז אוקטובר 23' אנחנו כבר באיראן, לבנון, יהודה ושומרון, בחירות וגיוס. יש המון נושאים בוערים על סדר היום. אבל הניצולים עדיין שם. הם היחידים שעוד שם. ההיסטוריונים והמתעדים נמצאים במתח בלתי פתור בין החובה לגבות עדות מדויקת ולכתוב תיאור מדוקדק של אירועים היסטוריים קשים עד מאוד לבין המטרה לבנות תמונת עבר שאפשר לחיות איתה, היום ובעתיד".
ניצול השואה ז'אן אמרי, שהיה עיתונאי ואיש רוח אוסטרי, נגע במתח הזה בספרו "מעבר לאשמה ולכפרה". אמרי הציע מהפך נועז למושג "טינה" – תחושה עמוקה שכל קורבן נושא עימו. לדבריו של אמרי, הטינה היא לא קלקול נפשי שיש להירפא ממנו, אלא תביעה מוסרית. הטינה, טוען אמרי, היא סירובו העיקש של הקורבן לאפשר לזמן למחוק את הפשע. היא התעקשות "לעצור את השעון" ולא להסכים למחילה שמנרמלת את העוול. ולכן קורבנות הטבח דורשים מאיתנו לא רק לזכור, אלא לאמץ את אותה ההזדהות שישנה בציווי האלוקי - להיות איתם גם בזעם, בדרישה לחקירה וצדק, ברגש הקשה כל כך של הטינה.
*
טראומות העבר מלמדות שהזיכרון חי בלב נושאיו והוא מתעצב תמיד. וזה לוקח זמן. זה אף פעם לא תהליך ליניארי וקוהרנטי שיש עליו הסכמה, אלא מסע שכולו רצוא ושוב. הציווי לזכור מחייב דווקא את מי שלא היה תחת מתקפה להחזיק את התחושות הכאוטיות והקשות של הניצולים בלי לעדן או להכניס אותן לתבניות קלות לעיכול. ייקח שנים לעצב את הכלים שיוכלו להחזיק את החומר הזה. בזמן אמת, כדור ראשון, כל שנותר הוא להסכים לנכוח באמת, בצניעות. לאסוף את שברי העדויות ככל יכולתנו ולזכור שזהו משא כבד, לשנים רבות.
