מקצה השיפורים הטראנס-אטלנטי שנפתח בימים האחרונים בלעדית לטובת המתחרה בנימין נתניהו, וכלל תחנות מלהיבות - מליאת או"ם נטושה, פגישות חפוזות עם מנהיגים תוצרת דרום ומרכז אמריקה, וגיחה נוספת ובלתי מסוקרת לסעודיה, ננעל בקול ענות חלושה. חג הסוכות הבא עלינו לטובה - השלישי במספר מאז הטבח, מצא את ראש הממשלה עם אותם הרגלים ישנים של חיפוש גאולה פוליטית בארצות ניכר, רעב להכרה בינלאומית וקרייבינג אינסופי לחיכוך עם מנהיגי מעצמות.
(צילום: Amir Levy/Getty Images)
אלא שהפעם במקום מחיאות כפיים סוערות והבטחות לשיתופי פעולה, הוא נאלץ לחזור עם מטען עגום של כישורים דיפלומטיים שנדחקו לחדרי ישיבות צדדיים, רטוריקה מזהירה שנפלה על אוזניים ערלות, קשרים עקרים עם טראמפ שלא הניבו תוצרת שתימכר במכולת בישראל, וביקור סודי שאסור לדבר עליו. הוא היה חייב לפרוק, לחלוק מעט מרצונו הטוב להצלת המולדת, לדבר אל אנשים שיידעו להעריך מנהיג במשימה לאומית, לצרוב בזיכרונם רגעים הרואיים שימחקו זיכרונות ישנים.
ואיפה מזהירים את הציבור ממלחמה אם לא בלוקיישן פוטוגני מסוג בסיס חיל אוויר, כשברקע ניצב מלא גודלו ייצוג אותנטי של עוצמה ישראלית, ומהעיניים נשקפת דאגה אבהית לגורל העם. סכנת מלחמה היא האזור הבטוח של נתניהו, ואם הוא צריך לשהות בו בעיצומם של ימי חול המועד - בדיוק כשהישראלי הממוצע נשם לרווחה אחרי שהילד יצא מלבנון, אז הוא ישהה כמו גדול ואנחנו יחד איתו.
והחלל שבו נאמרים הדברים, איננו ריק. משייטות שם אבחנות קודמות של שר הביטחון ישראל כ"ץ שאמר ערב הימים הנוראים "האיראנים אוהבים לתקוף בחגים", לצד הצהרות משונות של שר האוצר וחבר הקבינט הבטחוני בצלאל סמוטריץ' שאמר השבוע "צריך לצאת למלחמה ביהודה ושומרון ולחזור על מה שעשינו בעזה", והן מתלכדות לכלל תחושה חזקה שמישהו שם למעלה פשוט חייב לטרוף את הקלפים ויהי מה. כשמגיעה סוף סוף ידיעה אמיתית על ביטול נסיעתו של הרמטכ"ל לארצות-הברית עקב המצב הביטחוני, אף אחד כבר לא יודע אם לדאוג ממה שעומד לקרות או להמשיך לעשות על האש בסוכה עם הבני דודים כאילו כלום.
זאת יכולה הייתה להיות הזדמנות להכניס את כולם תחת סוכה אחת של שלום, לפתוח את הפרק המדיני שנזנח, להביא בשורה מאחדת לעם שידע רק הסתה ופילוג בארבע השנים האחרונות ולהציע מתווה עקרונות משותף שטינו מותנה בהנהגתו. כשם שלא ניצל את הימים הנוראים לבקשת סליחה וכפרה ממשפחות הנרצחים, מהילדים שנותרו ללא אב ואם, מסבים וסבתות שנכדיהם הקטנים נרצחו, מהורים שבנם לא שב מהקרב, כך נותר נתניהו באדישותו גם מול חגי תשרי שהפכו לימי בין המצרים החדשים של העת הזאת. שום רמז על ארבעת המינים שמסמלים את חלקי העם השונים לא הפיל אצלו אסימונים, ואף מדרש על אושפיזין עילאיין שיבואו בצל קורתו לא הדהד עבורו חובה יהודית של מנהיג שרואה את אזרחיו.
גם אם לא יאמר דבר על טראומת ה-7 באוקטובר, היא ניכרת בכל אחד מצעדיו בישורת האחרונה לפני רגע האמת, בחזרתו למקום הפשע הקדמון
לכל אורך הדרך העדיף ראש הממשלה את תהילת הניצחון על פני ההכרה בכישלון, אלא שבשבוע האחרון לפני ציון שלוש שנים לאירועי ה-7 באוקטובר, נראה שהעלה אותה לראש סדר העדיפויות שלו. נחוש מאי פעם לנקות את המסלול לפני שהוא ממריא שוב לסיבוב הופעות על חשבוננו, נתניהו אינו בוחל בטקטיקות הפחדה זולות שמצולמות בעשר דקות, ואינו חס על שלומם הנפשי של אלו שלעולם לא יעזבו את הסוכה שבנינו פה יחד. שיחזרו לסבב מילואים נוסף, שיסגרו את העסק, שייפצעו, שישתקמו, שישאירו מאחור אישה וילדים קטנים, שיפסידו לימודים באוניברסיטה, שיאבדו את הטעם לחיות.
גם אם לא יאמר דבר על טראומת ה-7 באוקטובר, היא ניכרת בכל אחד מצעדיו בישורת האחרונה לפני רגע האמת, בחזרתו למקום הפשע הקדמון - היכן שהפנה עורף לכל אזהרה אפשרית בכל שפה מדוברת ובכל מועד קרוב לטבח, במאמציו להשיב עטרה מדינית לביתו, ובניסיון הנואש להעיר את עצמו של האתמול שהמשיך לנמנם באותו בוקר ארור. היא מורגשת בהזנחת החינוך, בהתשת צוותי הבריאות, בהגדלת הפערים בין הפריפריה למרכז, בהפחתת ערך מתמשכת של נשים במרחב הציבורי, בהקטנת השוויון בנטל, בהאצת תהליכים מדאיגים של פשיעה ואלימות ברחובות, ובהאטה מתמשכת של יכולת התנועה במדינה קטנה שהפקקים בה רבים. היא מורגשת בתביעותיו נגד כלי תקשורת, בתגובותיו לתחקירים עיתונאיים, ובחרדתו המתמשכת מפני ועדת חקירה, והיא נוכחת יותר מכל ברצונו להמשיך ולכהן כראש ממשלה בישראל.
יישובי העוטף הפצועים לא שבו לחייהם, הצבא טרם יישם את המסקנות, ואזרחים עדיין נושאים את יגונם, אבל ראש הממשלה מוכן ומזומן להתקדם הלאה לאתגריו הבאים. בשבועות הבאים עד הבחירות אולי נגלה כמה רחוק הוא יהיה מוכן ללכת כדי לנקות את עצמו מאשמה.
