הפער שבין הפוליטיקה והפוליטיקאים, לבין החיים עצמם והאנשים עצמם, הגיע השבוע להתנגשות קטלנית.
ב-7 באוקטובר המערכות התגלו במלוא עליבותן, חולשתן ובחוסר היצירתיות המובנה שלהן. לא היה צבא מסודר, לא היו משרדי ממשלה מתפקדים, לא הייתה הנהגה ולא היו גנרלים. האדם מן היישוב לעומת זאת, האזרח, הלוחם, החייל הפשוט שהקפיץ את עצמו לשטח, המפקדת הזוטרה בטנק בחבל שלום, שמנהלת יחד עם לוחמות השריון בצוות שלה קרב גבורה שבמהלכו איש לא נותן לה משימות או פקודות, האמא שמגלה תושייה עילאית בתוך בית מוקף מחבלים - מה שהיה זה כמו תמיד, הישראלי והרוח הישראלית.
טיסת פליי־דובאיי. העובדה שמהר מאוד הפכנו את כל ההתרחשות לדאחקה, מעידה שאנחנו יודעים מי אנחנו
בימים האחרונים יצא לי לעמוד בקשר עם כמה תושבים מאחד מיישובי העוטף. מצאתי את עצמי נבוך מול כל הודעה שרציתי לשלוח להם בקבוצה שפתחנו לקראת פאנל שהשתתפנו בו במלאת שלוש שנים לטבח. מדדתי כל מילה, מנסה להיות ענייני כדי לא להעיק, ובו בזמן חושש שהענייניות עלולה לשדר חוסר רגישות. אחד מהם איבד את אחיו, אחת את אמה, והשלישי נלחם במשך שעות, בתחילה בלי נשק, בזמן שבבית מסתתרים אשתו וילדיו. כבר לפני שבוע, בערב חג ראשון של סוכות, הרגשתי לא נוח לכתוב בקבוצה את המילים "חג שמח" - הרי סוכות הוא החג שמתחיל את השבוע שבסופו התהפכו החיים שלהם.
בפוליטיקה הישראלית לעומת זאת נרשם שבוע של עסקים כרגיל: בניגוד משווע ללוח השנה הלאומי שמגיע לימי שפל, הלוח הפוליטי נמצא כעת בשיא. בזמן שאתה נוסע ברכב, ומהקיר של תחנת האוטובוס מחייכים אליך עשרות חללים שהפכו לסטיקרים, ושלט החוצות מזמין אותך לאזכרה היישובית לחללי הטבח, ברדיו מתראיין עוד פוליטיקאי שמנקה מהמחנה שלו כל אחריות, הכל, תמיד, באשמת הצד השני. איזה פער. מעציב ומתסכל.
כשאני טובע בתוך ספינים של פוליטיקאים, כשהתפאורה של ראש הממשלה בצילומיו היא מטוס F15, והוא מזהיר מפני מלחמה עוד לפני הבחירות, וראש האופוזיציה חש ללשכת רה"מ כדי לשמוע במה באמת מדובר, והוא יוצא מהפגישה ורומז שמדובר בספין, כשאלה החיים הציבוריים שלנו, אני בעיקר לוקה בחוסר חשק להכל.
ואם אני צריך להמר, אז גם ראש הממשלה וגם ראש האופוזיציה, שניהם קצת אומרים אמת וקצת מסלפים את האמת, ושניהם עושים עלינו סיבוב. ושניהם מערבבים ביטחון ותחושות קיומיות בסיסיות, עם אינטרסים פוליטיים ועם קמפיין שנמצא בעיצומו, בניגוד מוחלט לתחושה האישית והציבורית של כל מי שקשור איכשהו לטבח.
*
ואז זה שוב מתנגש עם גבורת האזרחים, עם הרוח הישראלית, עם התושייה הבלתי נתפסת של גיבורי טיסת flydubai. ואז הפוליטיקאים מכניסים אותנו לסיבוב מהלומות נוסף: האם ניסיון החטיפה הזה הוא חלק מההתרעה הכללית שראש הממשלה מסר? מחנה אחד בטוח שכן, למחנה השני ברור שלא, ומשם ניגש, כמו תמיד להטחה הדדית של אחריות ואשמה.
אני לא אדם שנגעל מפוליטיקה, אני חי אותה ומתפרנס מלכתוב ולדבר עליה, אבל משהו בחיבור הבלתי אפשרי הזה של שני לוחות השנה, הימים האלה שבהם אנחנו אזרחי ישראל הופכים קורבנות לתקופת השיא של הקמפיינים, לצד ימי הזיכרון לטבח שהתחיל את המלחמה הכי ארוכה ומורכבת בתולדות מדינת ישראל - החיבור הזה מעורר בי גועל, רצון להתנתק מהאקטואליה, וחיפוש אחר דברים שיחזקו אותי.
ולכן, כשמחר יחול יום השנה העברי אני מקדיש אותו להתמקד במה שאני כן יכול להשפיע עליו, וזאת הזווית שבה אני מסתכל על המציאות כרגע.
אסור לנו להתעלם מהמחדל, אנחנו צריכים לשאוף, לדרוש, ולעשות הכל, כל אחד בגזרתו, כדי שיהיה פה הכי טוב שאפשר, אבל בימים האלה, לאור חוסר האונים האישי שלי, אני מרים ידיים לזמן מה מעיסוק בפוליטיקה ומבקש לחפש תקווה
אסור לנו להתעלם מהמחדל, אנחנו צריכים לשאוף, לדרוש, ולעשות הכל, כל אחד בגזרתו, כדי שיהיה פה הכי טוב שאפשר, אבל בימים האלה, לאור חוסר האונים האישי שלי, אני מרים ידיים לזמן מה מעיסוק בפוליטיקה ומבקש לחפש תקווה.
הרב יונתן זקס הבחין בין אופטימיות לתקווה: אופטימיות היא אמונה שהמציאות תשתפר, שדברים יסתדרו לטובה. תקווה היא אקטיביות, לקיחת אחריות, ופעולה מעשית כדי לשנות את המציאות. ויש רגעים שבהם האקטיביות היא פשוט הזווית שבה אנחנו בוחרים להסתכל על המציאות.
יש אנשים שבנו קריירה מלקחת זווית רועשת, צורמת, מגעילה, של המרחב הציבורי, ולהפוך אותה לחזות הכל. יש משפיעני רוע, שמיליוני ישראלים עוקבים אחריהם, ואם תיכנסו לחשבונות שלהם בכל רשת חברתית, תשתכנעו שאנחנו חיים במקום הכי גרוע בעולם. תשתכנעו שבבתי הספר הטובים בישראל עושים רק חרם משפיל על ילד מסכן, כי בגרועים זה מגיע לכדי לינץ' פיזי מצולם. תשתכנעו שאי-אפשר להיות קשיש בלי שישדדו אותך, או יתיזו עליך במטף סתם ככה ברחוב, שכל ילד בן 13 לוקח את הרכב של ההורים, נוהג בכביש מהיר ומעלה לטיקטוק.
*
עכשיו, זה לא שכל האירועים האלה לא מתרחשים, זה לא שלא צריך לטפל בהם לעומק. השאלה היא הפריזמה. ואם יש תפיסה לאומית שאנחנו זכאים בצדק מוחלט לגבש על עצמנו מאירועי 7 באוקטובר, ומכל שלוש השנים שחלפו מאז, זאת תפיסה של מסירות, נדיבות, אכפתיות, סולדריות, ומוכנות נדירה לשלם מחיר למען האחר.
הרוח הישראלית היא גאוותנו והיא גם תקוותנו. היא באה לידי ביטוי כל הזמן ובכל מקום. כן, יש בתחנת האוטובוס ילדים מרושעים שמתיזים במטף על קשיש אקראי. זה יותר ויראלי, זה יותר מתוגמל ברשתות ויותר מפעיל רגשית מזה שבתוך האוטובוס יש אנשים שיפנו את מקומם כשהקשיש יעלה, ויש כאלה שיורידו ממנו את העגלה עם התינוק, וייתנו עצות על איך להגיע הכי מהר והכי יעיל למקום שהזכרת בשיחת טלפון שאתה בדרך אליו, ובכלל לא ביקשת עזרה.
ויש אוטובוסים שלא יקומו בהם, ולא יעזרו בהם, ואנחנו נצטרך לעבוד על זה. אבל עם בסיס אנושי כזה, שמצמיח ארבעה ישראלים אנונימיים ואקראיים לגמרי, שברגע הרה גורל אחד מתבררים כגיבורי-על שמטיסים מטוס תקול על בסיס מידע שצברו מצפייה בטלוויזיה, כופתים את המחבל, מטפלים בטייס הפצוע, ומנהלים את כל האירוע, זאת הזיה שאנחנו חושבים על עצמנו משהו אחר.
אם זה היה אירוע חד-פעמי, היינו מופתעים. העובדה שאנחנו מקבלים אותו בהבנה, העובדה שמהר מאוד הפכנו את כל ההתרחשות לדאחקה, מעידה שאנחנו יודעים מי אנחנו. מעידה שאם רק נסתכל דרך הזווית הנכונה, נבין כמה תקווה אמורה להיות לנו.
פורסם לראשונה: 00:00, 02.10.26
