שלוש שנים. זה משך הזמן שבו מדינת ישראל מפעילה את מערך המילואים שלה באמצעות צו חירום. צו 8 הוכרז בבוקר 7 באוקטובר 2023, הוארך מאז למעלה מעשר פעמים, ובסוף החודש יוארך שוב אל תוך שנתו הרביעית – לא משום שמישהו הכריע שכך נכון, אלא משום שאיש לא הכריע אחרת. הצבא יכול לעצור אותו ואינו עוצר, הכנסת גם היא לא – ואם זה יימשך, אולי לא תיוותר ברירה אלא לפנות לבג"ץ, לא כדי לנצח, אלא כדי להעיר את המערכת.
זימונים לצו 8
ההכרזה עצמה הייתה הכרחית, והיא שהצילה את המדינה באותו בוקר ובחודשים שאחריו. אבל הכלי שנועד לחירום הפך למערכת ההפעלה הקבועה של המערך, והוא שוחק אותו מבפנים.
צו 8 מאפשר קריאה של מי שרוצים, מתי שרוצים ולכמה זמן שרוצים. אין על צה"ל שום מחויבות להגביל את כמות הימים, לתת התראה מראש או לשמור מרווח בין תעסוקות. התוצאה היא נטל הולך וגדל על המשרת ועל משפחתו, ובסופו של יום הצבעה ברגליים של מי שנתן הכל ואין לו עוד מה לתת. די במשפט אחד של מפקד גדוד: "ארבעה גירושים חדשים ותשעה מפוטרים. זה גדוד אחד".
איך זה נמשך כל כך הרבה זמן?
בתחילת 2024 הבין הצבא שצו 8 אינו יכול להימשך לנצח, וקידם הצעה לתיקון חוק המילואים. ההצעה פורסמה להערות הציבור ואז נעצרה – משום שהצבא גילה שהצו נוח לו מאוד: כשהוא פתוח אין צורך לנהל כלכלת כוח אדם, לתעדף או לתכנן קדימה.
גם המחוקק לא עצר. חברי ועדת החוץ והביטחון לא ששו לגעת בחוק, מסיבה מובנת: כל תיקון היה מעגן בחקיקה נטל מוגדל על מערך המילואים בזמן שציבור שלם אינו מתגייס כלל. הטענה צודקת כשלעצמה, והתוצאה הפוכה – מי שסירב לעגן תקרה גבוהה השאיר על כנו צו שאין בו תקרה בכלל. וכך נפגשו שני אינטרסים, של הצבא ושל הכנסת, ושניהם מעדיפים שהצו יימשך. אין מי שיעצור מבפנים – ונותרת שאלה אחת, לא נוחה בעליל: האם צריך שמישהו יעצור מבחוץ.
כשהצו מגייס מילואימניק מי שמשלם את המחיר זו המעטפת סביבו. צו פתוח אינו גובה רק ימים, הוא גובה ודאות: איש מילואים אינו יודע מתי ייקרא, לכמה זמן ומתי תגיע הפעם הבאה. מחצית מבנות הזוג מדווחות על פגיעה בקשר הזוגי, וכשליש על מחשבות פרידה. כל אלה מקבלים מענה נקודתי בדמות מענקים והקלות – אך לא ודאות, שאותה צו חירום פתוח מעצם טבעו אינו יכול לתת.
גם המחיר הכלכלי עצום. לפי בנק ישראל, השכר והמענקים למשרתי המילואים ב-2025 לבדה עמדו על כ-27 מיליארד שקל, ואגף הכלכלן הראשי באוצר מעריך את עלות חודש שירות למשק בכ-68 אלף שקל למשרת בגילי 31 עד 39.
צ'ק פתוח ובלי תמריץ מובנה לצמצם
בצו 8 הכל מותר, והצבא פועל בשנים האחרונות עם צ'ק פתוח ובלי תמריץ מובנה לצמצם. והכשל כאן אינו רק כספי. בתחילת 2026 נקבעה בהחלטת ממשלה תקרה של 55 ימי מילואים לשנה; צה"ל אינו עומד בה, מסיבות שחלקן מוצדקות – אבל איש אינו טורח לשנות את ההחלטה או לקבוע רף אחר. לא החריגה היא הבעיה, אלא שאין מנגנון שנדרש להתייחס אליה.
כשנחקק חוק שירות המילואים נקבעה הסמכות בסעיף 8: רשאי שר הביטחון, בנסיבות חירום ולאחר ששוכנע שביטחון המדינה מחייב זאת, לקרוא לכל חייל מילואים להתייצב ולשרת כל זמן שהצו בתוקפו. שתי המילים המכריעות הן "נסיבות חירום". לא מצב ביטחוני מורכב, לא צורך מבצעי מתמשך ולא ריבוי זירות. חירום – ימים, שבועות, אולי חודשים. כשעסקתי בזמנו בכתיבת החוק, איש מאיתנו סביב השולחן לא העלה על דעתו שלוש שנים.
בג"ץ כבר עסק בצד אחד של משוואת הנטל – מדוע אין מגייסים. הצד השני, מדוע מגייסים את אותם אנשים שוב ושוב בלי גבול, טרם נבחן. הצלחתה הגדולה של עתירה כזו תהיה אם לא תידון כלל ורק תניע את הצבא או את המחוקק לפעול. עתירה כאן היא שעון מעורר, לא פסק דין
החוק הקיים אינו מתאים למציאות של היום. אבל בין חוק שאפשר לתקן ובין צו חירום פתוח שנמשך שלוש שנים יש פער עצום. קפצנו מקצה אחד אל השני בלי לעצור באמצע.
והמחוקק דווקא בנה נקודת עצירה. סעיף 9, שירות מילואים במצב מיוחד, מאפשר לקרוא למילואים לתקופות החורגות מן השגרה – אבל בתוך גבולות: תקרה של 25 ימים, וחובה להשתכנע, מנימוקים שיירשמו, כי אין אמצעי מתאים אחר. המספר 25 אינו נכון להיום; אפשר לתקן אותו בחקיקה, וזה תפקידה. מה שאסור לוותר עליו הוא העיקרון: מדרג – שגרה, מצב מיוחד וחירום, כל אחד עם תקרה, הנמקה ופיקוח. מה שיש לנו היום איננו מדרג. יש לנו מדרגה אחת, העליונה, ואנחנו עומדים עליה שלוש שנים.
אז מי יעצור?
הכנסת יכולה, אבל לא עשתה זאת גם כשישבה במלוא הרכבה. לאוצר אין סמכות פורמלית, אך דרך הכסף יש לו כוח. והצבא יכול, גם בלי שינוי בחקיקה: הרמטכ"ל והמטה הכללי יכולים להטיל על עצמם את המגבלות שהחוק היה מטיל – תקרת ימים, הודעה מוקדמת, מרווח בין תעסוקות – ולעמוד בהן. זו הדרך הנכונה, והיא עדיין פתוחה. אבל איש אינו הולך בה.
הדברים הבאים נאמרים בצער. מערך המילואים לא נבנה בבתי משפט. אבל כשכל הערוצים חסומים, אולי לא תיוותר ברירה אלא לפנות לבג"ץ, בטענה שהמצב חורג ממתחם הסבירות: שלוש שנים אינן "נסיבות חירום" כמשמעותן בחוק; נעשה שימוש-יתר במשאב מוגבל בלי שנבחנו חלופות, ובראשן המדרג שהחוק עצמו בנה; ההארכות הפכו לפרוצדורה ללא בחינה מהותית; וההגנות שהחוק קבע נעקפות בפועל.
אריאל היימןבג"ץ כבר עסק בצד אחד של משוואת הנטל – מדוע אין מגייסים. הצד השני, מדוע מגייסים את אותם אנשים שוב ושוב בלי גבול, טרם נבחן. הצלחתה הגדולה של עתירה כזו תהיה אם לא תידון כלל ורק תניע את הצבא או את המחוקק לפעול. עתירה כאן היא שעון מעורר, לא פסק דין.
צו 8 הציל את מדינת ישראל באוקטובר 2023. אם נמשיך להישען עליו כדרך חיים, נגלה יום אחד שאין לנו על מה להישען.
תא"ל (מיל') ד"ר אריאל היימן הוא חוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי INSS, לשעבר קצין המילואים הראשי
