במשך שנים קיוותה ישראל שהמאבק בינה לאויביה יהיה בעל ממד לאומי: כמה שיותר על בסיס טריטוריאלי בין עמים וכמה שפחות אידיאולוגי ודתי, שמשמעו מלחמת חורמה בלי סיכוי להסדרה. האתגר המרכזי בהקשר הזה הוא האיסלאם הפונדמנטליסטי שמכוח צו אלוהי אוסר על הכרה בישראל, ומתיר לכל היותר הודנה, הפוגה זמנית שניתן להפר, כמו במתקפת 7 באוקטובר. גם עם הגורמים הלא-איסלאמיסטים ההתמודדות לא הייתה ואיננה קלה, בפרט בנוגע לקבלה עמוקה של קיום ישראל, אך הוכח שניתן להגיע להסכמים מדיניים, חלקם על בסיס פשרה טריטוריאלית.
בתקופה האחרונה התנהלות ישראל תורמת לא מעט לאתגר הוותיק. מאז 7 באוקטובר בולט משקלם של תכנים בעלי מטען דתי על מדיניותה, בפרט בנושא הפלסטיני. אלה היו קיימים תמיד, אך לא בעלי מעמד כה דומיננטי של מצפן לאומי. הוויה סוערת, ללא תחקיר וטיפול בטראומה הקולקטיבית, הנמשכת זה שלוש שנים מספקת קרקע נוחה לאימוץ רעיונות שנתפסו בעבר בלתי מציאותיים ואף סהרוריים. כך, מושגים ויעדים הלקוחים מימי המקרא ומזוהים עם זרם הציונות הדתית מוזרקים למחזור החיים של מדינה מודרנית, וכל זאת, בלי שמתקיים דיון נוקב בשאלה מה משמעות הישענות המדינה על אמונה ולפיה אנו חיים בעידן של נס והתקרבות לגאולה.
איו"ש מהווה זירה מרכזית בתהליך "ההדתה" של מדיניות ישראל, כפי שמגולם בקידוש האחיזה בשטח (מכוח צו אלוהי) וביחס כלפי הפלסטינים (גויים שמומלץ שילכו, עדיף "מרצון")
להכרזות העבר של סמוטריץ' בדבר הצורך בהכחדת הכפר חווארה, ביסוס דוקטרינת יהושע בן נון (שבה אין אזרחים לא יהודים שווי זכויות אלא "גויים"), קבלת ערביי ישראל כ"אזרחים בינתיים", והסתמכות על כלכלת בעזרת השם ועל משפט התורה כבימי דוד המלך, נוספו הבטחה לתקצוב בניין בית מקדש, וכן שיגור הסעודים לרכוב על גמלים במדבר אם ימשיכו לתבוע מו"מ עם הפלסטינים כתנאי לנורמליזציה, ואת אירופה לכל הרוחות עקב הסנקציות והביקורת בגין האלימות היהודית בגדה.
איו"ש מהווה זירה מרכזית בתהליך "ההדתה" של מדיניות ישראל, כפי שמגולם בקידוש האחיזה בשטח (מכוח צו אלוהי) וביחס כלפי הפלסטינים (גויים שמומלץ שילכו, עדיף "מרצון"). באקס-טריטוריה של הגדה מתפתחות נורמות שזולגות בהדרגה לכל המדינה ומשפיעות על מצבם ועתידם של כל הישראלים. חיי היום-יום בגדה ממחישים כיצד הסכסוך הופך דתי מיסודו, למשל בשריפת מסגדים וכנסיות, ובהעמקת האחיזה בשלל אתרים דתיים שזוכים למעמד של סלע קיומי עבור ישראל.
גוש עציון
(צילום: ירון בוצר)
גולת הכותרת של התהליך היא שינוי הסטטוס קוו בהר הבית המלווה בריבוי טקסים (דתיים ברובם) שהיקף המשתתפים בהם גדול מבעבר, לצד הכרזות פומביות ולפיהן יידרש בעתיד "לפנות" את מסגד אל-אקצא לצורך בניין המקדש. בעקבות ההמתנה לתוצאות הבחירות והמיקוד באיום האיראני, מדינות ערב ובפרט אלה שלהן קשרים עם ישראל, אמנם מתרעמות על המדיניות הנוכחית בהר הבית אך לא שוברות כלים, מה שמוסיף ביטחון בקרב מקבלי ההחלטות בישראל שמפטירים "סתם הפחדנו את עצמנו". מומלץ להניח שלא ניתן יהיה להביא בשקט לשינוי דרמטי בסטטוס קוו במקום, וכי בסוף נגיע לנקודת פיצוץ שתלווה בפגיעה חריפה בקשר עם מדינות האזור שמהווה נכס אסטרטגי עבור ישראל.
חיזוק היסודות הדתיים במדיניות החוץ והביטחון של ישראל בהקשר הפלסטיני מלווה בטקסים שמוצגים "אירועים לאומיים": החל מפסטיבלי שיבה לרצועה וכלה בטיולי חג בצפון השומרון, כשבשוליים מצויים מאמצי ההתיישבות הסהרורית בשטח סוריה וחציות מסוכנות של הגבול עם לבנון. אלה מפעימים לבבות של רבים מבני הציונות הדתית, אך אומרים מעט לחלק גדול מהציבור. במילים אחרות, מתקיים שינוי עמוק וארוך טווח של המציאות הלאומית, וזאת בלי דיון, בלי לשאול מה דעת כלל האזרחים, ובלי מתן הסבר לגבי המשמעות, תוך כפיית חזון מגזרי על הקולקטיב.
חיזוק הקוטב הדתי באסטרטגיה הישראלית צפוי לפגוע קשות ביחסים עם מדינות האזור והעולם, וליצור בקרבם הערכה שישראל משנה את צביונה והופכת קנאית, בלתי שקולה ובלתי שוויונית, מה שעלול להוביל שינוי שלילי בקשר המדיני וביחסים הכלכליים עימה. מקדמי "המהפכה" באיו"ש שחותרים במודע ליצירת מדינה אחת בין הים לירדן, הודפים חששות, קל וחומר קולות ביקורת, בטענה שמדובר במהמורות חסרות חשיבות בהשוואה להישג האסטרטגי שהוא "של כולנו".
אם תימשך המדיניות הקיימת, ובפרט אם תתרחב ותקצין, ייפגע קשות גם האיזון הפנימי בישראל המעורער כבר עתה. ריבוי הרפתקאות אידיאולוגיות – כמו התעקשות לקיים מבצעים שיעדם תפילה באתרים דתיים וטיולים במקומות רוויי סיכונים (בעיקר באיו"ש), ותקיעת דגל בשטחים שחשובים לקבוצות מסוימות אך בעלי משמעות מועטה (אם בכלל) לאחרות, לצד תרחיש אימים של מימוש גירוש המוני ונקיטת אלימות קשה נגד אוכלוסיות רחבות – יעמיקו את השסעים הקיימים כבר עתה בשאלות מהם החזון, הערכים והיעדים המשותפים ובעיקר על מה נלחמים ומקריבים חיים במדינה.
ד"ר מיכאל מילשטיין הוא חוקר בכיר במרכז דיין באוניברסיטת ת"א
