ספרו האוטוביוגרפי החדש של רה"מ לשעבר אולמרט ("אריזונה כולנו", בהוצאות "ידיעות ספרים") אודות הדרך לתקיפת הכור הסורי ב-2007, הוא הרבה מעבר לתיאור אחד המבצעים הנועזים והמוצלחים בתולדותינו. זהו ספר על מנהיגות, קבלת החלטות והאופן שבו מתמודדים ברצינות עם איום קיומי.
(צילום: רויטרס, כאן 11)
אולמרט מתאר כיצד נבנתה בהדרגה ההבנה בדבר איום הגרעין הסורי וכיצד נוהלו למופת יחסי הגומלין שבין הקברניט למודיעין. הספר מתאר את שיווי המשקל הארגוני שעודד מחלוקות ודעות מיעוט, עד שנתגבשה תמונת מודיעין מוצקה שאפשרה קבלת החלטה היסטורית, שקולה ומאוזנת.
מעבר לכך, אולמרט סוקר את מערכת היחסים המורכבת והאמיצה עם נשיא ארה"ב בוש הבן וממשלו. ישראל שיתפה במידע המודיעיני, ניהלה ויכוח מקצועי, אך שמרה על חופש הפעולה הצבאי לאורך הדרך. לאחר שהנשיא בוש סרב לתקוף, ישראל לא עשתה דבר מאחורי גבה של בעלת בריתה, אלא פעלה בעצמה מתוך מערכת יחסים של אמון הדדי. בדיעבד, התקיפה חיזקה את מעמד ישראל בוושינגטון כשותפה מאוזנת ושקולה.
מחשבות קשות על ההווה
קריאה בספר ב-2026 מעוררת מחשבות קשות על ההווה. מול המודל הניהולי-ממשלתי המרשים שאולמרט מציג בספרו ניצבת "תפיסת הניהול" הבעייתית (בלשון המעטה) מבית נתניהו. זו שבה, בפרט בשנים האחרונות, הלכה והתחזקה תרבות של ריכוזיות רעילה ומוטה שיקולים זרים (תרתי משמע) וקבלת החלטות במעגלים מצומצמים וספוראדיים, שבינם לבין הליכים סדורים שנחתמו בדם, אין דבר וחצי דבר.
אחר שהנשיא בוש סרב לתקוף, ישראל לא עשתה דבר מאחורי גבה של בעלת בריתה, אלא פעלה בעצמה מתוך מערכת יחסים של אמון הדדי. בדיעבד, התקיפה חיזקה את מעמד ישראל בוושינגטון כשותפה מאוזנת ושקולה
ב-7 באוקטובר נחשפה במלוא עוצמתה התרבות "הניהולית" הקולקלת הזו, עת הדרג המדיני והמקצועי חדלים לנהל דיאלוג מפרה, רציף וביקורתי, ועד כמה מסוכנת שחיקתם השיטתית של שומרי הסף הביטחוניים. מודוס אופרנדי זה של נתניהו אינו נחלתו של המחדל הביטחוני החמור בתולדותינו, אלא בולט גם בהתנהלותו סביב פרשת הצוללות והמלחמה באיראן. עוד זה מדבר וזה בא, וכבר מתעוררות תהיות ראשוניות בשאלת תפקוד נתניהו, שב"כ, המוסד ומשרד התחבורה, סביב המחדל הביטחוני החמור בניסיון לרסק את מטוס "פליי דובאי".
אולם מעבר לכל אירוע נפיץ, עולה שאלה רחבה יותר על סגנון הנהגה. נדמה שבעידן נתניהו השתרשה נורמה שגויה מיסודה שלפיה הכרעות אסטרטגיות יכולות להישען על "מעגל מצומצם", אינטואיציה אישית, אלתור וניהול משברים אד-הוק. אלא שמקריות איננה שיטת עבודה. מזל איננו תפיסת ביטחון לאומי. במדינה בעלת סביבת איומים מהמורכבות בעולם, אין תחליף לשומרי סף ביטחוניים, לעבודת מטה שיטתית, לשיתוף מידע ולתרבות המעודדת ויכוח מקצועי.
אבי כאלוצילום: אלוני מורזהו אולי הלקח העמוק ביותר מספרו של אולמרט. הקרדיט להשמדת הכור אינו ניתן לאדם בודד. זו גם אינה רק שאלה של הצלחה מבצעית. זו תפיסת ממשל. המהלך ההיסטורי המבריק היה תוצר של אקו-סיסטם ארגוני שעודד תרבות ויכוח, שקיפות, צניעות, שותפות וחיבור בין התוצר המודיעיני למעשה המדיני.
במבט לאחור על אסון השבעה באוקטובר, ובמבט קדימה על האתגרים שממתינים לישראל, נדמה שזהו גם הוויכוח על דמותה של המדינה: האם היא תמשיך להתנהל על בסיס ריכוזיות מהולה בפולחן אישיות, אילתור ותקווה שהכול יסתדר, או שמא תשוב למודל סדור של גיבוש אסטרטגיה ותפיסת הפעלה, קבלת החלטות סדורה ושקולה וקשב לדרגי המקצוע. כמדומני, ספרו של אולמרט מציע תשובה ברורה למדי לשאלה הזאת.
