שלוש שנים אחרי 7 באוקטובר, צה"ל מציג שורה ארוכה של שינויים בתפיסת הביטחון, בהיערכות המבצעית ובבניין הכוח. יותר כוחות, יותר עתודות, יותר עומק, יותר מודיעין, יותר יכולות אש ויותר תרגילים שנועדו לבחון את הצבא בתרחישים שבהם האויב מצליח להפתיע.
אבל לפני שמתפעלים מהרשימה, צריך לזכור עובדה אחת פשוטה: לפני שלוש שנים היה צה"ל אחד הצבאות החזקים בעולם, עם מודיעין מהמתקדמים בעולם, חיל אוויר עוצמתי, יחידות מיוחדות, מכשול מתקדם, אמצעי תצפית וטכנולוגיה שלא הייתה חסרה לו. ובכל זאת, ב-7 באוקטובר – הכל קרס.
מפקד פיקוד דרום מאיים על חמאס, 3 שנים ל-7/10
(צילום: מועצה אזורית אשכול)
לכן המבחן של השינויים שמציג היום צה"ל אינו מספר היחידות החדשות שהוקמו או מספר המוצבים שנבנו. המבחן האמיתי יהיה בפעם הבאה שבה האויב ינסה להפתיע את ישראל. האם הפעם הצבא יזהה בזמן, האם הכוחות יגיעו מהר יותר, האם הפיקוד יבין את התמונה בזמן והאם ההחלטות יתקבלו לפני שהאירוע יוצא משליטה.
זה גם ההיגיון מאחורי אחד הלקחים המרכזיים שמוביל הרמטכ"ל אייל זמיר: לא רק לנסות למנוע הפתעה, אלא להיות מסוגלים להילחם, גם כאשר היא מתרחשת. זה נשמע מובן מאליו, אבל למעשה מדובר בשינוי משמעותי. במשך שנים נבנתה תפיסת ההגנה סביב שילוב של התרעה מודיעינית, מכשול, מודיעין ועליונות טכנולוגית. 7 באוקטובר הוכיח את המגבלה של התפיסה הזאת. הבעיה לא הייתה רק שלא הייתה התרעה. הייתה גם בעיה עמוקה יותר: הצבא לא היה בנוי נכון לאפשרות שהתרחיש שעליו הוא התבסס לא יהיה התרחיש שיתרחש בפועל.
כעת מנסים לתקן זאת באמצעות הגדלת הכוננות והעתודות, תרגילי הפתעה, תרחישי קיצון, קיצור זמני תגובה והכנת תוכניות אש מראש. אבל גם כאן צריך להיזהר: צבא יכול לתרגל הפתעה עשרות פעמים ועדיין להיות מופתע מהדבר שלא חשב לתרגל.
לא מחכים שהאויב יגיע עד לגדר
השינוי שנעשה מקבל ביטוי שונה בכל אחת מהגזרות. בעזה, צה"ל עבר מתפיסה של הגנת הגבול לתפיסה של עיצוב המרחב שמעבר לו. לאחר הפסקת האש וסיום מבצע מרכבות גדעון, צה"ל מחזיק בכ-64 אחוזים משטח הרצועה. הוא מחזיק בצירים, מפעיל מוצבים ונקודות אחיזה וממשיך במאמץ לאתר ולשלול תשתיות תת-קרקעיות במרחבים שבשליטתו. זה שינוי דרמטי לעומת תפיסת השנים שקדמו ל-7 באוקטובר. אז ההנחה הייתה שצה"ל צריך להגן על הגבול ולהיכנס לרצועה במקרה הצורך. היום חלק משמעותי מתפיסת ההגנה הוא להחזיק שטח מעבר לגבול ולמנוע מחמאס להתבסס מחדש בסמוך אליו. אבל גם כאן השאלה אינה רק כמה שטח מחזיקים. השאלה היא כמה זמן אפשר להחזיק בו, באיזה מחיר, ובאיזה היקף של כוח אדם.
לעצור ולשאול מה המחיר. זמיר
(צילום: דובר צה"ל )
בלבנון, הלקח הוא יצירת עומק. צה"ל פועל כיום מתוך תפיסה שלפיה לא נכון להמתין לכוחות רדואן או ליכולות האש של חיזבאללה סמוך לגבול. נוצר מרחב ביטחון של כעשרה קילומטרים, לצד פעילות שמטרתה להרחיק את האיום ולשלול ממנו יכולת להתבסס מחדש. גם כאן מדובר בשינוי מהותי: במקום שהיישובים יהיו הקו הראשון, המרחב שמעבר לגבול אמור להיות קו ההגנה הקדמי.
בסוריה, נבנה מרחב ביטחון עמוק יותר, עד כ-15 קילומטרים, מתוך הבנה שהאיום אינו מסתיים בגדר. לאחר נפילת משטר אסד והשינויים האזוריים, צה"ל נדרש לבחון מחדש את המרחב הסורי ואת האפשרות שאיומים חדשים יתפתחו ממנו. ההחלטה להחזיק שטח ולבנות עומק נועדה לתת לצה"ל זמן תגובה ומרחב פעולה. אבל גם כאן נוצר מחיר ברור. ככל שהצבא מחזיק יותר שטח ביותר גזרות, כך הוא נדרש לפרוס יותר כוחות ולהחזיק יותר עתודות.
ביהודה ושומרון, השינוי הוא מסוג אחר. כאן צה"ל עבר במידה רבה מסיכול נקודתי לפעולות שמטרתן לפרק תשתיות טרור ולמנוע את בנייתן מחדש. הפעילות בג'נין, טול-כרם ונור א-שמס הפכה למערכה מתמשכת יותר, עם הפעלת כוחות בהיקפים גדולים ושינוי של המציאות המבצעית במחנות הפליטים. גם העובדה שהרמטכ"ל הוסיף מפקדת אוגדה נוספת ליהודה ושומרון משקפת את השינוי. כעת בעזה בלבנון ובאיו"ש פועלות שתי אוגדות ולא אחת, ובאיו"ש זו כבר אינה אותה גזרה שהייתה לפני 7 באוקטובר. היקף האוכלוסייה, השטח, האיומים והפעילות המבצעית יצרו צורך בכוח ובפיקוד בהיקפים אחרים.
בכל הגזרות חוזר אותו רעיון: לא להמתין שהאויב יגיע אל הגדר או אל היישוב, אלא לנסות לייצר מרחב שבו ניתן לזהות אותו, לעצור אותו ולפעול נגדו לפני שהוא מגיע לשם.
אבל כאן בדיוק צריך לעצור ולשאול מה המחיר. יותר עומק משמעותו יותר כוחות. יותר מוצבים משמעותם יותר כוח אדם. יותר עתודות משמעותן יותר מילואים. יותר יכולת התקפית משמעותה יותר חימוש, מודיעין ותקציב. וזו אחת הסתירות הגדולות של צה"ל אחרי שלוש שנות מלחמה. מצד אחד הוא רוצה יותר כוחות זמינים בכל גזרה. מצד שני הוא מתמודד עם שחיקה חריגה ומחסור בכוח אדם.
להסתכל על השינויים בעין ביקורתית
השינוי מגיע גם לבניין הכוח. הוקמו מסגרות חדשות, נוספו גדודים, יחידות תגובה מהירה, יכולות רחפנים וכלי טיס מאוישים מרחוק, הורחבו יכולות האיסוף והאש ונבנו מסגרות שנועדו לתת יותר כוח בתוך הגזרות עצמן. כ-40 אלף אנשי מילואים נוספו למצבת כוח האדם מאז תחילת המלחמה, עשרות אלפי אנשי מילואים עברו שיבוץ מחדש, נוספו כ-30 גדודים לגרף הלחימה ושירות החובה הוארך ל-32 חודשים.
זו רשימה מרשימה. אבל גם כאן צריך לזכור מה היא מספרת מעבר להישג. היא מספרת שצה"ל שלפני 7 באוקטובר פשוט לא היה בנוי למלחמה שאליה נכנס. שלוש שנות מלחמה חייבו אותו להוסיף כוח, להאריך שירות, להגדיל מילואים ולהקים יחידות שלא היו קיימות. חלק מהצעדים האלה הם תוצאה של הצלחה ולמידה. חלקם הם תיקון של פערים שנחשפו רק אחרי שהמלחמה כבר התחילה.
לכן מוקדם עדיין לדבר על תפיסת ביטחון חדשה כעל מוצר מוגמר. מה שמתרחש היום הוא למעשה ניסיון גדול של צה"ל לבנות מחדש את עצמו. צבא שמסוגל להתמודד עם הפתעה, עם מלחמה רב-זירתית ועם אויבים שמנסים לפגוע בעורף, ובמקביל להחזיק לאורך זמן את המרחבים שנכבשו ולשמור על כשירות הכוחות.
הלקח החשוב ביותר מ-7 באוקטובר הוא לא רק שצריך יותר טנקים, יותר חיילים או יותר מוצבים. הלקח הוא שאסור לצבא להתאהב בתפיסה של עצמו. לפני שלוש שנים צה"ל היה בטוח שהוא יודע כיצד תיראה המלחמה. האויב הוכיח שהוא טעה. לכן גם היום צריך להסתכל על השינויים האלה בעין ביקורתית. כל עוד לא עמדו למבחן ההפתעה הבאה, אין דרך לדעת אם מדובר בשינוי עמוק או בתיקון של הכשלים שהתגלו במלחמה הקודמת.
בסופו של דבר, תפיסת ביטחון אינה נבחנת במסמכים, במצגות או במספר היחידות שהוקמו. היא נבחנת ברגע שבו המודיעין אומר דבר אחד, האויב עושה דבר אחר, והמערכת כולה צריכה להבין את זה בתוך דקות. שם נכשל צה"ל לפני שלוש שנים. ושם בדיוק הוא יצטרך להוכיח שהפעם למד.
