זה בלתי נתפס שצריך לכתוב את הטור הזה. שלוש שנים אחרי, ולמרות אין-ספור אזהרות ודרישות, ישראל הרשמית טרם הפנימה את מה שכבר יודע כל דרדק עם טיקטוק. שהקרב על המוחות והלבבות חשוב לא פחות מזה שמתרחש במציאות הפיזית. המערכה על התודעה עדיין איננה חלק מתפיסת הביטחון הלאומי שלנו. ברמת המדינה, היא פשוט לא נחשבת לזירת לחימה.
וזה אחד המחדלים הגדולים במלחמת 7 באוקטובר. לא רק כי יש כאן התעלמות מחזית שמסכנת את כולנו, ממש כמו לבנון, עזה, תימן או איראן. ולא רק כי יש פה התכחשות לממד לחימה שלם, ותיק בהרבה מהאוויר או הים: כבר לפני כ-3,500 שנה בחר פרעה תחותמס השלישי בדרך המסוכנת למגידו, כדי שאויביו לא יאמרו שהוא מפחד מהם. אלא בעיקר כי את ההשלכות פוגשים כולנו. הישגים צבאיים ממותגים כפשעי מלחמה. חיילינו מאוימים לא רק בכדורים מלפנים אלא גם באמברגו נשק מאחור. ובחופשה, הם נזהרים בשדות תעופה. אקדמאים מוחרמים, ספורטאים מודרים. והציבור הרחב? מעולם לא תרגל הסתרת זהות בחו"ל כמו היום.
הפגנה פרו-פלסטינית בקמפוס אוניברסיטת CSULA בלוס אנג'לס, קליפורניה
(צילום: Ringo Chiu / Shutterstock.com)
שלוש שנים אחרי, ישראל טרם גיבשה תפיסה ומנגנון לניהול המערכה על התודעה. בעברית פשוטה: הדרג המדיני לא קבע מה אנחנו רוצים שיחשבו עלינו בעוד שנה, ולא הציב יעדים. איש לא בודק כיצד אנחנו מתקדמים מול קהלי היעד ומעביר הנחיות בהתאם. איש לא מתאם בין הגופים שמדברים בשמנו. ואיש לא הגדיר איך עובדים עם מתנדבים שרק רוצים לסייע. וגם כלים מודרניים שיסייעו בעבודה חסרים. חמ"ל מסודר וממוגן לעבודת גופי הדוברות בזמן מלחמה, ארכיון הסברה לאומי, ומרכז עצבים אחד לניטור פייק ולהסרתו – כל אלו לא קיימים. כולם היו פרויקטים אמיתיים, שהותנעו ואז נעצרו.
הבעיה אינה האנשים. לישראל יש עובדים מסורים, משרתי ציבור מעולים, דוברים מבריקים. היא פשוט לא דורשת מהם לעבוד יחד. מערך ההסברה הלאומי, שאמון על התיאום הזה, אמנם אויש, וזו תחילת הפתרון. אבל השאלה היא לא רק מי יושב על הכיסא, אלא גם מה הסמכות שלו. ובינתיים, ישראל מדברת בכמה קולות, בחוסר סדר מביך. רק לפני שבועיים, בוויכוח על מנהרה ליד קלקיליה, האשים דובר צה"ל את המשטרה ב"הודעות רשמיות ולא אחראיות". ובשבוע שעבר, כשמטוסי קרב הוזנקו תוך דקות לעבר מטוס פליי דובאי, במשרד החוץ שתקו 11 שעות מתוך זהירות, בזמן שמשרד ראש הממשלה כבר פרסם הודעות משלו.
שלוש שנים אחרי, ישראל גם ממאנת להפנים שהתודעה היא רק זרוע אחת במערכה רחבה יותר, מדינית, כלכלית ומשפטית. כזו שבה פוסטים באינסטגרם וקריאות לחרם באיחוד האירופי ותביעה ב-ICJ הם כולם חלק משלם אחד
שלוש שנים אחרי, ישראל גם ממאנת להפנים שהתודעה היא רק זרוע אחת במערכה רחבה יותר, מדינית, כלכלית ומשפטית. כזו שבה פוסטים באינסטגרם וקריאות לחרם באיחוד האירופי ותביעה ב-ICJ הם כולם חלק משלם אחד. ולשלם הזה מטרה אחת: לתייג אותנו כמדינת אפרטהייד שאינה חלק ממשפחת העמים. מערכה רכה, קוראים לזה, אבל השלכותיה קשות מאוד. ועדיין, למערכה הזו אין בעל בית. אין גורם אחד שמנהל אותה, נותן דין וחשבון לקבינט ומדווח ישירות לראש הממשלה.
נכון, מערכה רכה לא מנצחת מלחמות, ושום קמפיין לא יעלים אנטישמיות. אבל הפסד בחזית הזו אינו ניצחון אחד פחות. הוא עלול להוביל להפסד גם בחזיתות האחרות. ישראל מוכרחה למנות בעל בית למערכה הרכה. עם סמכות, לא רק עם תואר. שלוש שנים אחרי, הלוואי שזו הפעם האחרונה שצריך לכתוב את הטור הזה.
