שלוש שנים ל-7 באוקטובר, היום המטלטל ביותר בהיסטוריה של מדינת ישראל, זמן לעצור ולבדוק מה למדנו מהשיעור האכזרי הזה על עצמנו כמדינה, כחברה וכיחידים. ובצמידות לבחירות הגורליות ביותר בתולדות המדינה - לשאול האם האופן שבו נבחר בקרוב את מנהיגינו יעיד על כך שהפנמנו את השיעור, והצלחנו להפוך את השבר והאובדן לערך ולדרך.
האם כשנעמוד מאחורי הפרגוד נזכור שאנחנו ראויים לממשלה נקיית כפיים ומאחדת שורות, שבאה לעבוד למען המדינה ולא למען הישרדותה הפוליטית?
האם נזכור שאנחנו ראויים למנהיגים שאוהבים את האזרחים יותר מאשר הם אוהבים את עצמם ואת הכיסא בספסלי הקואליציה ושמוסר עבורם הוא לא שם של דג, אלא תכונת אופי הכרחית למי שמעמיד את עצמו לבחירת הציבור?
הבריחה מפסטיבל הנובה
(צילום: מתוך הרשתות החברתיות)
האם ביום הגורלי של ה-27 באוקטובר, כאשר אנחנו מובלים על ידי הלקחים שלמדנו מה-7 באוקטובר, נזכור שברגע האמת, לא הטכנולוגיה ולא הצבא ולא החברה האזרחית המופתית ולא החוסן הפרטי לבדם יכולים להחליף מדינה מתפקדת, שיודעת להגן על אזרחיה מבעוד מועד וגם ברגע האמת. שמתנהלת באחריות דרוכה ופעורת מבט, כשלנגד עיניה טובת הכלל ולא טובתם האישית של קברניטיה.
האם נזכור שלא משנה עד כמה הצבא שלנו עוצמתי ועד כמה שמפקדיו ולוחמיו מסורים ומחרפי נפש, כל עוד אין לצידו של צה"ל הנהגה מדינית ערכית ואחראית שפועלת עם מפקדו הראשי ביד אחת כדי לשרטט גם אופק ולא רק כדי לסמן גבול, אזי העוצמה הופכת לשררה? האם שם בקלפי נזכור שכוח בלי אחריות הוא שיכרון כוח, שנאמנות לבייס במקום לחברה היא בגידה של מי שהם "לא של ישראל", ושפילוג ושיסוי מפתחים בקרבנו מחלה ממארת שבשם ההישרדות הפוליטית מכלה את החברה הישראלית מבפנים.
האם בבואנו לקלפי, 20 ימים לאחר ה-7 באוקטובר, נזכור שאת כובד המשקל של קיום המדינה צריכים לשאת כולנו ביחד – כל השבטים שאנחנו – מתוך מחויבות להתגייס, ולשרת, לעבוד ולהתפרנס, ללמוד ליבה וללמוד לקיים חיים בשלום, ולא משנה היכן אנחנו מתפללים – בבית כנסת או במסגד, או מול הצלב. כי אפשר לחלוק על הכל, אבל האם למדנו בדרך הקשה שחברה שמפסיקה לראות בכלל מרכיביה שווי מעמד ושווי חובות וזכויות מאבדת את חומת ההגנה שלה אל מול איומים מבחוץ שמגיעים לסיים את עבודות הפירוק?
והאם אנחנו זוכרים שהיה גם אחרת? כשהמשילות הייתה יציבה ומוסדות השלטון לא עורערו עד כדי ריסוק? כשהשירות הציבורי היה ראוי ולא התפורר בגלל פוליטיזציה של מינויים בדרגים הבכירים ביותר?
והאם אנחנו זוכרים שהיה גם אחרת? כשהמשילות הייתה יציבה ומוסדות השלטון לא עורערו עד כדי ריסוק? כשהשירות הציבורי היה ראוי ולא התפורר בגלל פוליטיזציה של מינויים בדרגים הבכירים ביותר? שדירוג האשראי של ישראל ותוצאות מבחני פיז"ה היו מספרים להתגאות בהם? ימים שבהם יוקר המחיה לא הרקיע שחקים, וצעירים היו יכולים לקנות דירה במשכנתא סבירה ופשוט לחיות, לעבוד, לשרת את המדינה?
כי ביטחון הוא לא רק כמה טנקים יש לנו וכמה מיליארדים מכניסות התעשיות הביטחוניות, אלא הוא הביטחון של האזרחים והאמון שלנו בראש הממשלה ובשר הביטחון, בשר החינוך ובשרת התחבורה - שידעו להוביל אותנו בדרך הראויה, וכל עוד אלה לא קיימים, אנחנו חיים בכאוס מכלה, ולא בקוסמוס שמבטיח עתיד.
תחשבו על זה כשאתם בוחרים את המנהיגים הבאים.
