מתג.
שלוש שנים ובעיקר השתנינו. העיניים עייפות, קמטי דריכות סביבן, המבט מפוכח, הכתפיים שמוטות, משקל הלב כבד. העם שבבואתו ניבטת במראה הוא עם אחר: קפצה עליו הזקנה. קפץ עליו המזרח התיכון.
ההכרזה על מצב מיוחד בעורף, מבשרים עכשיו, שוב מוארך, מתוקף ככה וככה. כבר שכחנו איך היינו קודם, לפני רצף המלחמות, כשהיינו עם צעיר ותוסס. למרות שהחזיתות שוכחות לאיטן, גוועות בלא הסדרים - המוד הלאומי הוא עדיין אותו מוד הישרדות. כל דעה היא קונספציה, כל רחש הוא מנהרה שנחפרת, כל אזהרה מודיעינית היא אזעקה עולה ויורדת.
הזמן חלף אבל נשארנו כוננים על ציוד מלא. תחושת האיום, מלווה. אף אחד לא העביר את המתג שלנו חזרה, מחירום לשגרה.
פקודה.
בדצמבר 1944, מלחמת העולם השנייה, הירו אונודה, סגן משנה בצבא היפני, נשלח לאי לובאנג, למערכה בפיליפינים. הוא הסתתר שם 29 שנים אחרי שהמלחמה הסתיימה. כרזות שהוטלו מהאוויר ובישרו על תום הקרבות לא גרמו לו להאמין.
ב-9 במארס 1974, מפקדו הישיר רס"ן יושימי טניגוצ'י הוטס לאי, כדי לתת לאונודה פקודה להניח את נשקו: רובה מסוג אריסקה, חרב, 500 כדורים ורימוני יד. רק אז, מלחמת העולם השנייה הסתיימה עבור אונודה.
בית בקיבוץ בארי
(צילום: גדי קבלו )
"אזרחי ישראל, אנחנו במלחמה. לא במבצע, לא בסבבים, במלחמה", הודיע נתניהו לאזרחי ישראל בבוקר 7 באוקטובר. מאז, האיש שדרך את כולנו למערכה, לא רק שלא בישר אחרת, הוא חוזר ללא הרף על קריאות הקרב; בזמן שרבים מאיתנו עדיין בג'ונגים. על העצים, בשוחות. עם לב דוהר, ואישונים מורחבים.
אולי, אחרי שלוש שנים, הגיע זמנו של האיש שנתן לנו פקודה ישירה, או זה שיישב במקומו אם להיות ריאליים, לומר: הסכנות והאויבים לא נעלמו, הערנות נשמרת, אבל אפשר לנשום לרגע. מלחמת 7 באוקטובר הסתיימה.
לאהוב.
אמא שלי אומרת שאחרי שהמלחמה תיגמר, אחרת תתחיל: לפתור את הסכסוך בתוכנו, בתוך העם.
לאהוב את עצמנו, אמא מוסיפה, זו המשימה הקשה ביותר שיש לאדם. וכמו שאדם שלא אוהב את כל החלקים שבו יתקשה לקבל אהבה מהסביבה, ככה גם עם.
למה כעם קשה לנו לקבל את החלקים השונים בתוכנו, אני שואל. התנאים להיות יהודי קשים, אמא אומרת. הרף של עם נבחר, של עשרת הדיברות, גבוה. הרבה ציפיות זה הרבה אכזבות. ואנחנו, כמו אדם מול המראה, מתקשים לקבל את הפגמים שלנו כעם. את אותם זרמים, קבוצות בתוכנו, שהם לא משלנו.
היחס אלינו שונה מאל עמים אחרים, אני אומר לאמא. העולם, למשל, מקפיד לעשות הפרדה בין ההנהגה האיראנית לעם האיראני. אותנו רודפים כהנהגה וכבודדים
היחס אלינו שונה מאל עמים אחרים, אני אומר לאמא. העולם, למשל, מקפיד לעשות הפרדה בין ההנהגה האיראנית לעם האיראני. אותנו רודפים כהנהגה וכבודדים.
לאורך ההיסטוריה שונאים אותנו מהרבה סיבות, אמא מסכימה. מציאות ההישרדות מאלצת אותנו להמציא את עצמנו מחדש. להיות חכמים. להיות עשרה צעדים לפני אחרים. לזהות קולות בקוקפיט מטוס שעומד להתרסק.
המשימה.
שלוש שנים אחרי הבוקר ההוא, המשימה שלנו, אם כן, היא לקבל פקודה שזה נגמר, ואז לצאת לקרב על הפיוס בינינו.
למעשה נחזור אל אותה נקודה בה היינו ב-6 באוקטובר. רק שהפעם זה יהיה ממקום של עם למוד. זה לא מבטיח שהתוצאה תהיה אחרת. זה רק מבטיח שנבין את המחיר.
גם לזה, כמו בסיפור של היפני, נדרשת פקודה מגבוה. בדיוק כמו שיריב לוין, בהצהרת המהפכה המשפטית, הכריז בינינו מאבק - נדרש המנהיג שיכריז התחלה חדשה.
