הישג לא מבוטל נזקף לזכות נשיא העליון יצחק עמית בעקבות ההחלטה שהוביל בשבוע שעבר בעניין פסילת אבו-שחאדה, ולפיה על אף שהתגבש רוב לפסילתו, יש להפציר בו לפרוש מהמרוץ ולהימנע מכתיבת פסק דין ברור בנושא. איכשהו, משפטני ישראל, מימין ומשמאל, התאחדו בעקבותיה למופע אחדות נדיר, שכמותו לא נראה כאן במשך שנים. הבעיה היחידה הייתה, לפחות מבחינת עמית, שהקונצנזוס המשפטי שהתגבש היה שההחלטה שהוביל היא לא פחות משערורייה.
זה היה רגע מכמיר לב, ואולי גם מעט לא הוגן. בוודאי בכל הנוגע לביקורת שספג עמית מהשמאל. הרי במשך שנים הלכו תקדימיו של בית המשפט בעניין פסילת מועמדים לכנסת והתרחקו מלשונו הברורה של החוק. שוב ושוב פלרטטני טרור שהחוק ביקש בבירור לפוסלם הוכשרו בידי בית המשפט, ושום משפטן מהשמאל לא התרגש במיוחד. במחנה שדוגל בשיפוט בשירות המצפון הפוליטי, תוצאת הפסיקה חשובה יותר מן השאלה הדמוקרטית בדבר התאמתה לקביעת המחוקק. אלא שלהתרחקות מלשון החוק היה מחיר מצטבר.
עמית. לא חייב לשכנע את כולם, אבל חייב להסביר את עצמו לכולם
(שלו שלום)
כשהגיע תורו של אבו-שחאדה, ברור היה למחנה הזה שגם בעניינו התוצאה אמורה להיות זהה. אלא שמעשה שטן והדיון העונתי התקיים הפעם אחרי 7 באוקטובר. מעתה, בית משפט – ולמעשה כל מוסד משפטי או פוליטי – שהיה מאשר את ריצתו של אבו-שחאדה בניגוד ללשונו הברורה של החוק, היה נדון להתרסקות ציבורית. הראשון להבין זאת היה יאיר גולן, שמפלגתו תמכה בפסילה – ולא בטוח שמסיבות מהותיות בלבד. גלי בהרב-מיארה הבינה זאת אחריו. אף שבחוות דעתה הראשונה נמנעה מלהכריע אם יש לפסול, לאחר הדיון בוועדת הבחירות, ובעקבות עמדתו הגלויה של השופט נעם סולברג שתמך בפסילה, שיפצה את עמדתה הסופית והתייצבה גם היא לצד הפוסלים.
בשלב הזה התחילה הדינמיקה להזכיר חבורת סועדים, שעם הגעת המלצר והחשבון חומקים איש איש לביתו. גולן נזכר שהשאיר דוד דולק, סולברג סימן – בצדק מבחינתו – שהוא לא מתכוון לשלם על ארוחה שלא אכל, ובהרב-מיארה אספה את התיק כדי לענות לשיחה ממש דחופה. רק עמית נותר ליד השולחן לשלם את החשבונית התפוחה. אפשר לשער שהיה שמח מאוד אילו מישהו מהחבורה היה מוציא עבורו את הערמונים מן האש. או לפחות את הארנק. אלא שאת כולם נשא הרוח. מחנה שלם ביקש ממנו להגיע לתוצאה שאיש מחבריו לא היה מוכן לשלם עליה מכיסו.
הביקורת על עמית מהימין הייתה מוצדקת בהרבה. באופן צפוי היא לא נגעה לתוצאה המוצלחת, אלא בעיקר להתחמקות מלקבוע את הכלל המשפטי החדש באמצעות פסיקה ברורה. לעמית הרי נותרו שלוש אפשרויות. לקבוע שהראיות נגד אבו-שחאדה מספיקות גם לפי ההלכה הקיימת, ובכך לייצר תקדים לעתיד (תוצאה אפשרית, גם אם מעט בדוחק); לקבוע שהתקדימים התרחקו מדי מלשון החוק ושהגיעה העת לתקנם (תוצאה מוצדקת מאוד ברמה המשפטית אך בעייתית למפלגות הערביות); לאפשר את ריצתו של אבו-שחאדה ולהתרסק עם ההחלטה.
הוא בחר שלא להתרסק, אלא שאומץ ליבו עצר בדיוק במקום שבו נדרש לנמק את החלטת בית המשפט. עמית נמנע מלשקף לציבור את המחלוקת ואת הסיבות שבגללן רוב השופטים סברו שיש לפסול את אבו-שחאדה, בעוד שמיעוטם – וייתכן מאוד שהנשיא ביניהם – סברו שיש לאפשר את מועמדותו של מי שיום לאחר הטבח הגדול ביותר שידעה ישראל בחר להצדיק מאבק מזוין נגדה. עמית בחר בחרפה וקיבל מלחמה.
ההתחמקות של עמית מכתיבת פסק דין מנומק בעניין אבו-שחאדה היא בערך הדבר האחרון שאפשר להצדיקו כעניין תמים של הימנעות מלפרסם "פסיקה מיותרת" במקום שאין בה צורך
ההתחמקות של עמית מכתיבת פסק דין מנומק בעניין אבו-שחאדה היא בערך הדבר האחרון שאפשר להצדיקו כעניין תמים של הימנעות מלפרסם "פסיקה מיותרת" במקום שאין בה צורך. בוודאי כשזה נוגע לעמית עצמו שסובל מנטייה מובהקת לפרסם פסקי דין שהמחלוקת הקונקרטית בעניינם חלפה מן העולם. בעניין פיטורי רונן בר, למשל, התעקש עמית על הכרעה עקרונית גם לאחר שבר הודיע ממילא על פרישתו והממשלה ביטלה את החלטת הפיטורים. הוא הסביר כי "בשל החשיבות שבהבהרת הדין" אין להתייחס לפרשה כאל "קצף על פני המים" ולהימנע מדיון. ארבע שנים קודם לכן, בעניין פשרת האוזר (בעניין התקציב), הצטרף גם הוא לרוב שסירב להניח לעתירה להתייתר אף שהכנסת כבר התפזרה ושנת התקציב שבמוקד העתירה הסתיימה.
ולמעשה, אפילו עכשיו תלוי ועומד דיון נוסף שעמית אישר בפרשת הפצ"רית, כדי להכריע בשאלת סמכותו של שר המשפטים למנות גורם מלווה כאשר מתעורר חשש לניגוד עניינים מוסדי בפרקליטות. עמית הבהיר מראש שההכרעה בדיון הזה כלל לא תחול על חקירת יפעת תומר-ירושלמי עצמה, אלא תשמש במקרים עתידיים, ככל שאלה יהיו. מדוע אם כן דווקא בפרשת אבו-שחאדה, שבה ההכרעה עשויה לקבוע את גבולות הזכות להתמודד לכנסת לשנים קדימה, התברר שאפשר בהחלט להסתפק בתוצאה בלי להשאיר אחריה כלל מנומק?
ההתחמקות של עמית היא הדבר האחרון שאפשר להצדיקו כעניין תמים. הרי בעניין פיטורי רונן בר הוא התעקש על הכרעה עקרונית גם לאחר שבר הודיע ממילא על פרישתו והממשלה ביטלה את הפיטורים
בשנת 1993, שנתיים לפני פסק דין בנק המזרחי והמהפכה החוקתית המפתיעה שתבוא בעקבותיו, פירסם פרופ' מני מאוטנר את ספרו החצי נבואי "ירידת הפורמליזם ועליית הערכים במשפט הישראלי". במקום להתמקד בתוצאות של פסקי הדין, מאוטנר בחן בעיקר את הדרך שבה העליון מנמק אותן. ההשוואה בין ההנמקות של שנות ה-50 לאלה של שנות ה-80 הספיקה לו כדי לזהות מפנה דרמטי שבהמשך כל סטודנט למשפטים ידע לדקלם. פחות הישענות על כללים, והרבה יותר על ערכים. ומתוך השינוי בשפה המשפטית זיהה מאוטנר גם שינוי באופן שבו תופס בית המשפט את תפקידו. ממוסד שמכריע בסכסוכים למוסד שמבקש לעצב בעצמו את הערכים החלים במדינה.
במובן הזה, פרשת אבו-שחאדה נראית כמעט כמו השלב הבא בסיפור. מהנמקות שמשתחררות מכבלי הכללים, מאפשר לעצמו בית המשפט להתקדם לכללים שמשתחררים מכבלי ההנמקה. כשבית המשפט מסרב לנמק הכרעה דרמטית כל כך, שנויה במחלוקת בין שופטיו ומשנה בה לכאורה את ההלכה הקיימת, הוא מונע מאיתנו לדעת לא רק למה הכריע כפי שהכריע, אלא גם איזה כלל אמור לחול מכאן והלאה. ואם שינוי בסגנון ההנמקה הספיק למאוטנר כדי להבין לאן בית המשפט הולך, אפשר להבין מה משמעותו של מצב בו אין הנמקה בכלל.
השאלה הזו גדולה בהרבה מאבו-שחאדה. היא נוגעת לאופן שבו בית המשפט תופס את תפקידו ואת מחויבותו כלפי הציבור. האם שלטון החוק פירושו עדיין הכרעה לפי כללים שהאזרחים מסוגלים לזהות ולהחיל בפעם הבאה, או שהוא הפך רשמית לשם נרדף לתוצאה שבית המשפט סבור שהיא הנכונה. בית משפט ממש לא חייב לשכנע את כולם, אבל הוא חייב להסביר את עצמו לכולם. כשהוא נפטר מהחובה הזו ודווקא ברגע כל כך קשה, אין פלא שלרגע נדיר אחד הצליח עמית לעשות את הבלתי אפשרי וסוף-סוף להביא לאחדות השורות.
פורסם לראשונה: 00:00, 09.10.26
