פסיכולוג זה קונספט מוזר.
יושב מולך זר, לא משפחה או משהו, שהקציב 50 דקות לצרות שלך. לצרות שלך דרוש יותר. ויותר מאדם, צוות. אבל הזר הזה, שמקשיב מקצועי, ומהנהן מקצועי, זה מה שאפשרי כרגע. ואתה מתרגש. יש פה משהו יפה שהמין האנושי פתר. וגם דואג. מה, ההוא ששואל איך הרגשת, ואומר, אני רוצה שתנשום לזה – יעמוד בזה שאיכנס לו עם המשאית של הנפש לקליניקה, אעשה ביפ-ביפ כזה של רוורס, אשפוך את כל התכולה, באמצע הפרקט, ואז, אחרי 50 דקות, אגיד תודה ואיעלם?
בפעם הראשונה שהלכתי לטיפול פסיכולוגי, חקרתי מה ההכשרה שלה, ואיך תתמודד עם סיפורים עצובים מדי. אתה דואג לי, היא צחקה ותוך כדי שרבטה משהו בדף. כנראה אבחנה ראשונה.
בשלוש השנים האחרונות פגשתי רבים, לוחמים בעיקר, שאמרו: יגיע הרגע שאסתכל פנימה, עכשיו זמן להילחם. היה אפילו מג"ד בעזה, לידו קצינת ת"ש שמפצירה בו שלא יתעלם מדברים שחווה, כנראה יודעת על מה היא מדברת, והוא מחליף נושא.
בשלוש השנים האחרונות פגשתי לוחמים רבים שאמרו: יגיע הרגע שאסתכל פנימה, עכשיו זמן להילחם. היה אפילו מג"ד בעזה, לידו קצינת ת"ש שמפצירה בו שלא יתעלם מדברים שחווה, והוא מחליף נושא
עבור יותר ויותר, האמיצים שמוכנים להסתכל פנימה, הרגע הזה הגיע. הימים הללו, גם אם זה לא ברשמי, הם ימי אחרית המערכה. ימי הפסיכולוגים והמטפלים. ימי אלה שאוספים את הרסיסים.
הפסיכולוג של היום, כלומר של אחרי רצף המלחמות האחרונות, מיכל ניובורן אומרת, שינה תפקיד. הוא צריך להתאים את עצמו למורכבות הצרות. זה כבר לא מקצוע שאפשר לקיים מהכורסה בקליניקה. זה לא מספיק. צריך לצאת עם המטופל לשטח, לפגוש את הטראומות, איפה שהן לא מסתתרות.
פציעה זהותית-מוסרית
ניובורן היא פסיכולוגית קלינית, שייסדה יחד עם שלומי אומן את "7 פלוס – מעגלים של תקווה", עמותה שמציעה לנפגעי מלחמה טיפול פסיכולוגי במחיר סמלי; והיא ראש המערך הקליני במיל' ביחידת ליב"ה בצה"ל, שמספקת מענה נפשי וקליני למפקדים ולמפקדות צעירים.
אני מגיע אליה בעקבות קורס הכשרה חדש למטפלים שהיא מובילה: פסיכותרפיה בפציעה זהותית-מוסרית. תת-תחום שלא קיים במקומות אחרים בעולם, גם אצלנו לא היה ממש קיים, אבל המלחמה הממושכת יצרה עבורו דרישת מטפלים.
ניובורן מגדירה פציעה זהותית-מוסרית ככזו שמשאירה את האדם מנותק מהחיים השגרתיים; סובל ממצוקה של אשמה, בושה, משבר ערכי, פגיעה בתחושת הזהות, השייכות, המשמעות.
היא מציינת בה ארבע קטגוריות:
השפעת ההרג – צלפים, מפעילי כטב"מים, לוחמים, שהתנסו בהרג, חזרו הביתה, והחלו להרגיש קונפליקט בין אדרנלין הקרב לבין ריקנות השגרה. היא נותנת דוגמה מאחד המטופלים, צלף, שחזר וגילה שהכל אפור, חסר חיות. אפילו להקריא סיפור לילד. זה גורם להם להתבייש, ניובורן אומרת, מה דפוק אצלי, אני נהנה להרוג? איך חוזרים לחיים? וצריך מישהו שיגידו לו, זה אדרנלין, הכל בסדר. אדרנלין עזר לך לשמור עלינו, לעשות את הדברים נכון. זה לא שנהנית להרוג.
הקטגוריה השנייה, הגדולה ביותר, היא אבל טראומטי, שקשור לירי דו-צדדי, לאשמת ניצולים, למפגש עם מוות שהאדם מרגיש שהיה צריך למנוע.
ניובורן. לקום מהכורסה
(ענת קזולה)
ניובורן נותנת דוגמה של מטופל, חייל בעזה שקיבל פקודה שגויה לפתוח באש וגרם למות לוחמים. התחקיר הוכיח שהתנהל נכון. הוא ביצע פקודה מבלי לדעת. לנפש זה לא ממש משנה. הוא קבור תחת אשמה של הרס משפחות. אשמה על כל רגע מנוחה או הנאה. "והבחור הזה צריך עזרה כדי לחזור לראות את עצמו כאדם טוב וחיוני".
הקטגוריה השלישית היא בחירות כפויות. מצבים שבהם רופאים, כוחות חילוץ, מפקדים נאלצו לבצע הכרעות – את מי להציל ראשון, את מי לשלוח לאש. "יש לי רופאה קרבית", ניובורן מספרת, "שמשננת יום יום את כל ההרוגים שהיא קבעה את מותם. לחלק הגיעה כשכבר לא היה מה להציל, זה לא משנה עבורה. כל יום היא עוברת על השמות והתמונות, וככה מקפידה לזכור אותם ולהזכיר לעצמה את מה שנכשלה בו. לחזור לחיים, לצאת לדייטים, כשזה המקום שהיא נמצאת בו כרגע, לא אפשרי".
הקטגוריה האחרונה היא "פציעות פלורסנטים". כאלו שלא היו בסכנת חיים ישירה, לא היו בשטח, אנשי מודיעין למשל, והם סובלים מאשמה על כך שרק צפו בתיעודים או תיפקדו ממרחק. "לחלקם אין תחושת לגיטימציה שהם אולי פוסט-טראומטיים", ניובורן אומרת ונותרת דוגמה: חייל במערך השו"ן (שבויים ונעדרים), שעבר על כל הסרטים שרובנו לא היינו מסוגלים לראות כדי להתחקות על גורל נעדרים. הוא נושא איתו אשמה על כל דקה שהלך לישון, היה בטלפון, אכל צהריים – ברמה של אין לי זכות לחיות.
איך מעבירים את האשמה הזו לפוליטיקאים שבאמת אחראים, אני שואל. "זו שאלה שאין לי תשובה עליה כקלינאית", ניובורן משיבה, "אבל זו אשמה שלכולנו אחריות לעזור לאותו חייל להשתחרר ממנה".
הכעס, הבושה, האשמה
אני חוזר איתה לתפקיד הפסיכולוג החדש. עם חלק מהמקרים המתוארים פסיכולוגים לא התמודדו בעבר, או נתקלו במקרים ספורים. נדרשת פרקטיקה אחרת מהמוכר. שיחה מהכורסה כבר לא מספיקה. הטראומה נמצאת בחוץ.
ניובורן מתארת מקרה של לוחם שסוחב אשמת ניצול. שום דבר לא באמת באשמתו, אבל חברים מהצוות נפלו והוא ניצל. זה מספיק כדי שירצה להפסיק לחיות.
המטפלת שמלווה אותו, ניובורן מתארת, בנתה איתו סגירת מעגל: כל הדברים שהיה רוצה להגיד לחבריו שאינם. הכעסים שיש לו, הבושה, האשמה, הסליחה. כל מה שלא קיבל מקום. "והיא הולכת איתו לקבר, והם ביחד עושים לוויה פרטית. והשלב הבא זה ללכת לפגוש את המשפחה השכולה".
אני מנסה לדמיין. לוחם, פסיכולוג שעומד מהצד, שניהם ליד קבר, באוויר הפתוח. תמונה דרמתית.
"לא דרמתית במובן של עד כמה היא יומיומית. יש לנו אלפי אנשים שאיבדו חברים והם באבל לא פתור", ניובורן אומרת. "הרגע הזה הוא רגע שבו אדם פוגש לראשונה את הרגשות המנוגדים: אני אוהב מישהו, מתגעגע אליו, אבל לא מסוגל לחשוב עליו כי אני מרגיש אשם.
"וליד הקבר, עם איזו תמונה או חולצה שהבאתי, אפשר להפנים שהוא לא כאן, אבל שהקשר איתו עדיין קיים, ושאני יכול לדבר איתו גם אם הוא לא עונה"
"וליד הקבר, עם איזו תמונה או חולצה שהבאתי, אפשר להפנים שהוא לא כאן, אבל שהקשר איתו עדיין קיים, ושאני יכול לדבר איתו גם אם הוא לא עונה. ושאני יכול לדמיין: איך הוא היה מתייחס, איזו בדיחה היה זורק. ברגע המוות אנשים מרגישים מאוד לבד. הם זוכרים מתי אמרו להם שמישהו מת, מתי ראו אותו נהרג – לאו דווקא את האהבה, הגעגוע, הצחוקים, המריבות".
בתמונה הזו של סגירת המעגל העצובה, אני חוזר לדמות המטפל, התפקיד המסורתי שלו השתנה. ליד הקבר הוא חלק. זה לא רק הלוחם שבוכה.
"מטפלים בוכים הרבה יותר משבכו אי פעם", ניובורן מסכימה, "יש פה רגעים של איזה ביחד מול בדידות המלחמה והמוות, רגעים שיש בהם גם איזושהי תחושת זיכוך".
פורסם לראשונה: 00:00, 09.10.26
