מבחינות רבות, בחלוף עשור לאחר מותו, נראה כי שמעון פרס נעלם כמעט לחלוטין מהדיון הציבורי. רבים, ודווקא בקרב המחנה הליברלי, מתגעגעים למנחם בגין, ומדגישים את תמיכתו במערכת משפט עצמאית וחזקה ואת ערכיו הממלכתיים-דמוקרטיים של מייסד הליכוד. לעומת זאת, ראש הממשלה הראשון, דוד בן-גוריון, הפך לאחרונה דווקא לחביבם של אנשי ימין, שמתעלמים מתמיכתו בחלוקת הארץ כפיתרון לסכסוך ומדגישים את יכולותיו כמנהיג בשעת מלחמה, בעיקר מלחמת העצמאות שהסתיימה בגירוש ובריחה של כ-700 אלף פלסטינים. גם שמו של יצחק רבין עלה לדיון הציבורי לא מעט פעמים בעקבות השבעה באוקטובר: מתנגדיו מצביעים על אחריותו להסכמי אוסלו שהביאו לנסיגות ישראליות, ותומכיו מדגישים את החוכמה הטמונה בניסיונו לחתור להסכם עם אש״ף כדי לדחוק את חמאס מחוץ לאזור ההשפעה.
שמעון פרס ז"ל
(צילום: יובל חן)
אבל שמעון פרס, שהשפיע על עיצוב המדיניות הישראלית מאז שנות החמישים, כבן טיפוחיו של בן-גוריון, ועד שלהי שנות התשעים, כשהוביל יחד עם רבין את הסכמי אוסלו, כמו נשכח. אפילו הסדרה החדשה והמצויינת שמשודרת בימים אלה בערוץ הכנסת בחרה בשם "איש הכמעט" שמרמז לכישלון שלו להחליף את ממשלת שמיר בשנת 1990, שהוכתר כ"תרגיל המסריח" (אם כי כמו שיוסי ביילין אומר בסדרה, אפשר להתייחס ל"תרגיל המסריח" כשייך גם לליכוד, שהשפיע על שני חברי הכנסת שהבטיחו להצביע בעד ממשלת פרס להפר את הבטחתם).
רשימת ההישגים שהיו לפרס במרוצת השנים הפכה כמעט לקלישאה, ודי אם נזכיר את תרומתו להקמת התעשיות הביטחוניות, לבניית הכור הגרעיני בדימונה ולהצלת הכלכלה הישראלית בשנות השמונים. אבל על רקע ציון שלוש שנים לשבעה באוקטובר, אפשר לומר שבימינו פרס חסר בעיקר בכל הנוגע לחתירתו לשלום, לתקווה שהתעקש להפיח, ובעיקר לאופן שבו ייצג את הציונות החיובית ואת ישראל בעולם.
למעשה, בניגוד לאיך שהדברים נתפסים אצלנו, הבעיה הנוכחית בדימוי השלילי של ישראל בחלקים נרחבים בעולם לא יונקת מהאשמה בג׳נוסייד בעקבות המלחמה. שכן את הצורך לצאת למלחמה בעקבות השבעה באוקטובר אפשר להסביר; אף מדינה נורמלית לא היתה נמנעת מתגובה קשה.
הבעיה האמיתית של ישראל טמונה בכך שאף אחד מנציגיה לא מדבר על השלב שאחרי המלחמות - על השאיפה להשיג שלום, למרות הקשיים. אדרבה: באופן מודע או שלא, נתניהו כינה את מאמצי המלחמה של ישראל בזירות השונות בשלוש השנים האחרונות כהבטחה "לשנות את פני המזרח התיכון" כמעין תמונת ראי כוחנית לחזון "המזרח התיכון החדש" של שמעון פרס.
אלא שאי אפשר לשנות את פני המזרח התיכון רק בכוח, אפשר רק להחליש את האוייבים. כדי לשנות את פני המזרח התיכון ישראל תצטרך לחתור שוב להסכמים עם הפלסטינים, כולל קידום אקטיבי של תוכנית טראמפ בעזה כדי לדחוק את חמאס, ובעקבות זאת להרחיב את ההסכמים גם לסוריה, לבנון וסעודיה. העולם יהיה קשוב יותר לסבל שעברנו בשבעה באוקטובר כאשר לצד הצורך בהבטחת ביטחוננו בעקבות האסון שאירע נדע להציג גם קריאה וחתירה לשלום. ובהקשר זה אין לישראל כיום אף מדינאי בעל יכולת וחזון כפי שהיו לפרס, אשר ידע לשלב בין עשייה ביטחונית לעשייה מדינית. או, לכל הפחות, להקפיד לדבר על כך, כפי שרק פרס ידע לעשות, אומנם באנגלית לא מלוטשת, אבל כזו שנוגעת בבני אדם בכל רחבי העולם.
