האם לאחר שתיבחר הממשלה הבאה, נפקח את עינינו במדינה ליברלית ושיוויונית, או במדינה שוביניסטית והלכתית?
התהייה הזו מטרידה מפני שהיא קשורה לא רק לסוגיות האקוטיות של השתמטות מגיוס, שיוויון בנטל, חופש הפרט ותחבורה ציבורית בשבת, אלא גם לשאלה באיזו מדינה הנשים הישראליות רוצות ועתידות לחיות – האם במדינה שרואה בנו שותפות שוות זכויות ומעמד, או במדינה שבאופן שיטתי ודורסני מצרה את צעדנו ואת אפשרויות ההתפתחות, ההשתכרות וההשפעה שלנו.
(צילום: RONALDO SCHEMIDT / AFP)
ואת השאלות הללו צריכה כל אישה בישראל להציב לנגד עיניה, כאשר היא תצעד בקרוב לקלפי.
נזכיר שהכנסת האחרונה התפזרה בצילה של ההחלטה שאושרה ביולי 2026 בדבר הרחבת האפשרות להפרדה מגדרית באקדמיה גם לתואר שני ולדוקטורט. ובהינתן שכבר לא מדובר בתרחיש היפותטי, אלא בדוגמה קונקרטית שלצערנו ניתן להוסיף עליה דוגמות נוספות, כמו למשל עמדותיו של שר האוצר היוצא בצלאל סמוטריץ' שאמר בפברואר 2026 שהוא מתנגד לשירות מעורב של גברים ונשים ולכן ימליץ לבתו שלא להתגייס לצבא אלא לעשות שירות לאומי, או הכרזתו של פייגלין, שותפו למרוץ לכנסת הקרובה, שאין לממן את המחלקה ללימודי מגדר באוניברסיטת תל-אביב - הרי שברור שבעיניהם של בכירים בממשלה היוצאת סוגיות של שיוויון מעמד ושיוויון זכויות לנשים התחוורו כעניין משני.
וזה כמובן לא קורה בבת אחת, אלא בהוספה של עוד תקנה, ועוד הפרדה, ועוד החלטה שמתקבלות בשם המסורת והצניעות וחופש הבחירה של קבוצת אוכלוסייה כזו או אחרת. ובום, נתעורר בעוד זמן מה ונגלה ששמירה והגנה על זכויות נשים ומעמד נשים המשיכו ונבלעו תחת תפיסת עולם דתית שמרנית, שהממשלה משיתה על חיי היומיום של האזרחים.
ומה יהיו הצעדים הבאים? האם ירשו לנשים לרכוש השכלה, לשרת בצבא בתפקיד משמעותי שיהווה גם מקפצה לעתיד, לרכוש מקצוע כאוות נפשן, לנהל ולהשפיע? הרי כאשר שרים בכירים ורבנים חשוכים טוענים שנשים לא מורשות לשרת בצבא, או שיש להדירנו מתפקידים מסוימים, אזי במציאות הישראלית שבה לשירות הצבאי יש משמעות קרדינלית בשרטוט העתיד בכל הקשור להכשרה, ניסיון, קשרים והזדמנויות – מדובר בפגיעה ישירה. וברור שכאשר ההפרדה המגדרית במוסדות להשכלה גבוהה מתרחבת, גם זהו מהלך שמצמצם את אפשרויות הבחירה ויכולת ההשפעה וההתקדמות של נשים.
נשים שבהמשך חייהן יגלו שהן לא מיוצגות כראוי במוקדי קבלת ההחלטות, ולא יושבות ליד השולחנות שבהם מנסחים את החוקים, מחלקים את התקציבים, וקובעים את סדרי העדיפויות, ומתוך כך הן מרוויחות פחות, מתקדמות פחות, מוגנות פחות והרבה יותר תלויות בגברים, בממסד, ברבנים.
האם זו תהיה נקודת הזמן שבה כבר נבין שאיבדנו את היכולת שלנו להחליט איך נתגרש, האם נבצע הפלה, נלבש חולצת בטן, נצליח להיחלץ מזוגיות אלימה, היכן נשב באוטובוס והאם מותר לנו לשיר בציבור או לקחת בעלות על הכסף שלנו? יתכן שכן, אבל אז כבר לא בטוח שנצליח להתנגד.
הייתה זו הוגת הדעות סימון דה בובואר שהזהירה מפני כך שזכויותיהן של נשים לעולם אינן מובטחות, ודאי שלא במשטרים שבהם משברים פוליטיים, דתיים או צבאיים, הם עניין שבשגרה. ועל כן בבחירות הקרבות אנחנו חייבות לעמוד על המשמר ולהגן על הזכויות שלנו, כחלק מהותי משמירה על צביון החברה הישראלית כולה, ולבחור במנהיגים שיבטיחו לכולנו חיים ליברליים ושיוויוניים ולא חיים הלכתיים וריקאציונריים.
פורסם לראשונה: 00:00, 11.10.26
