בחודש שעבר רעדה האדמה בנבטיה. 1,100 טון חומר נפץ במנהרות רכס עלי א-טאהר נרשמו בסייסמוגרפים כרעידה בעוצמה 4.1. מושא ההשמדה: מרכז העצבים של יחידת בדר. שני עשורים של חפירה במימון איראני, חדרי פיקוד ושליטה, רקטות ועמדות ירי שצפו על מטולה וקריית שמונה. יום אחר כך נדחה סבב המו"מ בין ישראל ללבנון. בשבוע הבא, כשייפגשו סוף סוף בפלורידה, יעסקו המשלחות בעיקר בהיבטים צבאיים. את הסוגיות המדיניות ישאירו לאחרי הבחירות. עלי א-טאהר ישמש שם ראיה נוספת לכך שרק ישראל יכולה לפרק את חיזבאללה. מעין הצדקה לנוסחה שהוסכמה עם לבנון, לפיה ניסוג מטריטוריה רק אחרי שתנוקה מארגון הטרור.
וכאן גם טמון הפספוס האפשרי: כי עלי א-טאהר הוא יותר מתזכורת לאיום השיעי. הוא עדות לכישלון הפתרונות המדיניים שיושמו באזור עד כה. ובזמן שבחדר יתווכחו על מפות, השאלה שלא תישאל היא איך מוודאים שחיזבאללה לא יחזור אחרי שצה"ל יעזוב. במילים אחרות, מה ימלא את הרכס?
עלי א-טאהר
רבע מאה אחרי הנסיגה ההיא מלבנון, החלטה 1701 הידועה לשמצה, והסכם הפסקת אש נאיבי מסוף 24' - למדנו שאנחנו חזקים צבאית, אבל זקוקים לפתרונות מדיניים מעט שונים. ולכן הגיע הזמן לחשוב קצת אחרת. את דרום לבנון צריך להפוך מנטל לנכס. לא רק אזור חיץ אלא אזור סחר. איך?
ישראל, לבנון וארה"ב יתחמו שטח ויכירו בו, בהסכם, כאזור סחר חופשי. הקרקע תישאר לבנונית. הבעלות תהיה משותפת. החברות שיפעלו בו יעסקו בחקלאות, רפואה ועוד. ארה"ב תביא את רוב ההשקעה. שלוש הממשלות יחזיקו "מניות זהב" עם וטו על זהות הנכנסים למיזם. כל חברה שתיקח בו חלק תשלם "דמי שלום". מעשר מהרווחים יוקצה לחינוך לסובלנות ולדה-רדיקליזציה. מדינות הסכמי אברהם יוזמנו כחברות מייסדות, לצד מדינות כסעודיה. הרווח הישראלי, לפי ההסכם, יוקדש קודם כל לשיקום הצפון, שהתרוקן כבר פעמיים בשלוש שנים.
נכון, כלכלה מעולם לא ניצחה אידיאולוגיה אסלאמיסטית במזרח התיכון. הטענה כאן אחרת: כסף מתמרץ רגיעה ומייקר את אובדנה. כי חיזבאללה הוא קודם כל מוסד כלכלי. במדינה שכמחצית מתושביה עניים, חייל בצבא לבנון מרוויח בחודש כ-300 דולר בלבד. במקביל, לפי האוצר האמריקאי, משמרות המהפכה העבירו לחיזבאללה מעל מיליארד דולר רק בשנה שעברה. התוצאה היא שמחבל בארגון יכול להרוויח כפליים מחייל שאמור להילחם בו. חיזבאללה, במובן הזה, משמש מעסיק, בנק וביטוח לאומי שיעי כאחד.
ואיראן? היא הפכה את הכלכלה הלבנונית לנשק. אבל ביצירתיות, אפשר להפוך אותה לכלי פירוק. ולא, זה לא מקרה הבוחן הירדני מאמצע שנות ה-90. אז, אזורי התעשייה הייחודיים אמנם הזניקו את היצוא הירדני לארה"ב מ-16 מיליון דולר למיליארד, אבל השלום נשאר קר, כי הכלכלה הייתה נספח. רווחיה לא באמת הגיעו לתושבים. במקרה הזה, להבדיל, השותפים הם רבים והרווח יתחלק. זה לא אומר שהביטחון מופרט. עיקרון ה"נסיגה תמורת פירוז" וחופש הפעולה הצה"לי יישמרו בכל שלב.
העניין הוא שגם הלבנונים בשלים למתווה כזה יותר מבעבר. בסקר ממאי השנה, 58% תמכו בפירוק חיזבאללה, והתמיכה בשלום עם ישראל זינקה מ-25% ל-49% בתוך פחות משנה. 88% מהשיעים, להבדיל, מתנגדים. אבל זו לא סיבה לוותר. זו הסיבה להמשיך. השיעים של נבטיה הם מי שחיזבאללה משלם להם. בהינתן חלופה באזור, האטרקטיביות של ארגון הטרור תפחת בעיני חלקם.
ברכס עלי א-טאהר הוכחנו, שוב, יכולת לנטרל. אבל איש באזור לא מראה כיצד בונים. ביטחון מייצרים בכוח. יציבות מגיעה משגשוג. הברית הבאה באזור, עם ישראל במרכזה, תצמח ממקומות כאלה בדיוק. לא מעוד הפסקת אש מדומיינת.
פורסם לראשונה: 00:00, 14.10.26
