כמה חודשים אחרי שהחלה המלחמה, קיבלתי פנייה בפייסבוק מפלוגה של מילואימניקים ששהתה בגבול הצפון. הם ביקשו שאבוא לקרוא להם סיפור. אורן אסף אותי מתחנת נהריה עם המאזדה האדומה שלו, ונסענו לאורך הגבול עד שהגענו. שמו עליי אפוד, פתחתי ספר והתחלתי לקרוא. מדי פעם הרמתי עיניים, והסתכלתי על החיילים שהיו שרועים מולי. כל הפסיפס המרהיב של החברה הישראלית בפלוגה אחת. באמצע ההקראה היו בומים שנשמעו די קרובים אבל אף אחד לא קם ורץ למיגונית. "של כוחותינו", הם הסבירו לי. אז המשכתי.
(צילום: shutterstock)
כשסיימתי נשמעו מחיאות כפיים קלושות כאלה, של מילואימניקים עייפים. ומפה לשם התפתחה שיחה מרתקת על החיים שלנו כאן. בדרך חזרה לתחנה אורן אמר לי שהוא מרגיש שיש בתקופה הזו ובחיבור בין החיילים בפלוגה פוטנציאל לתיקון פנימי. של החברה. ושהוא רק מקווה שלא איחרנו את הרכבת.
אני חושב שלא איחרנו את הרכבת, אמרתי לו אז. ואני חושב כך גם היום, ערב הבחירות. התיקון עוד אפשרי. יותר מזה: הוא הכרחי. איפה מתחילים אותו? בקלקול הגדול ביותר, הזועק ביותר, במעילה החמורה ביותר באתוס הישראלי שהתרחשה כאן: העובדה שמי שעמד בראש המדינה בזמן הטבח של 7 באוקטובר לא התפטר עדיין.
כל מנהיג בעל יושרה מינימלית היה מסיק מסקנות אישיות אחרי מחדל נורא כזה, מכה על חטא ובטח שלא מעמיד עצמו לבחירה שוב. נתניהו לא. הוא נאחז בקרנות השלטון. בטענה ש"לא העירו אותו". ובכן, מסתבר שניסו שוב ושוב להעיר אותו לפני 7 באוקטובר. ראשי מערכת הביטחון. כולם. הזהירו. נשיא איחוד האמירויות. המצרים. התריעו. הוא לא הקשיב. הכסף המשיך לזרום מקטאר בעידודו לחמאס ומימן את 7 באוקטובר. הקונספציה שהוא הוביל שלפיה חמאס מורתע, מנעה היערכות ודריכות. ובתוך הלשכה שלו היו אנשים שקיבלו כסף מקטאר בזמן המלחמה.
הטבח של 7 באוקטובר היה הנורא והאכזרי ביותר שהתרחש ביהודים מאז השואה. ונתניהו, כראש הממשלה, נושא באחריות לכך שהוא התרחש. רשימת הכישלונות שלו, אלו שבאו אחר-כך, ארוכה ומקוממת גם היא. הפקרת החטופים. המלחמה הכושלת מול איראן. הענקת פטור גיוס לחרדים, בזמן ששאר הישראלים הולכים מהלוויה צבאית להלוויה צבאית. אבל 7 באוקטובר הוא החטא הקדמון של נתניהו. הבלתי נסלח. ולכן התוצאה הראשונה וההכרחית של הבחירות האלה צריכה להיות סיום הכהונה שלו.
ערכים
זה לא עניין פוליטי. ולא עניין של ימין ושמאל. זה עניין ערכי. כישראלים מחנכים אותנו מינקות לקחת אחריות. ולא לברוח ממנה. ואם נתניהו שכח מה זה להיות ישראלי, ההצבעה שלנו ביום שלישי הבא חייבת להזכיר לו ולעצמנו שיש למקום הזה ערכי ליבה. מי שמעל בתפקידו, לא יכול לשאת בו יותר. מי שהוביל לחורבן, אינו יכול עוד להוביל. כמו גולדה מאיר אחרי יום כיפור, נתניהו חייב ללכת לאן שהולכים מנהיגים שאחראים למחדל: הביתה.
אשכול נבוצילום: הניקה בוגנברגראחר-כך, נתחיל ללכת בדרך הארוכה והקשה של השיקום. ישראל של אחרי המלחמה היא מדינה פצועה, מוכת טראומה. אחוזת פחד וייאוש. אלפי ישראלים עוד לא חזרו הביתה, וגם אלו שחזרו עוד לא מרגישים בו בטוחים. אבל ישראל - אסור לשכוח - היא גם מדינה שאפתנית ומלאת חיוניות. בזמן קצר, בסך הכל 78 שנה, קמה פה תרבות עברית מפוארת, כלכלה שהיא מקור לגאווה, ומדע שמזכה אותנו בפרסי נובל פעם אחר פעם.
יש בארץ היפה והעצובה הזו כוחות נפש עצומים, יצירתיות שאין דומה לה, וערבות הדדית שנכתבה בדם. אנחנו עם של גיבורים שמשווע למנהיגות ישרה, מאחדת ואחראית שתדע להוביל אותנו לתקומה. עתידנו לפנינו, והוא מתחיל בהליכה לקלפי ובחירה בתיקון.
פורסם לראשונה: 00:00, 16.10.26
