"כשתבוא ביום מן הימים / ימים שנחתמים בקצה תפילה / כשתבוא, מבעד לדמעות תבחין באותיות / לחופש נולד" (מילים: אהוד מנור, שירה: בעז שרעבי)
ארבעים שנה חלפו מאותו יום חמישי מר של אוקטובר 1986, שבו צנחו סרן רון ארד ורס"ן ישי אבירם מעל גבעות החוף של דרום הר הלבנון. ישי חולץ במבצע הירואי בלתי-נתפס על מגלשי מסוק "קוברה", ביטוי לאחוות הלוחמים האמיצה בחיל-האוויר, אך רון נותר מאחור. ארבעה עשורים של התעלומה המודיעינית הארוכה ביותר בתולדות קהילת המודיעין הפכו את דמותו של הנווט הנעדר למיתוס של החמצה צורבת - כזו שרוחה ממשיכה לרחף מעל האסונות הלאומיים שפקדו אותנו מאז.
בראשית הימים עמד חלון הזדמנויות צר, בן כשנה בלבד, שבו הוחזק ארד בידי ארגון "אמל" של נביה ברי, כיום יו"ר הפרלמנט הלבנוני. לידי ישראל הגיעו אותות חיים, מכתבים ותמונות, ובמשא ומתן שנוהל ניתן היה להשיבו תמורת שחרור מחבלים, כסף ואמל"ח. ההיסוס, הניסיון למזער מחירים והסחבת הובילו להחמצה: החלון נסגר בטריקת דלת מהדהדת והוחלף בעלטה.
לצד ההחמצה המדינית, נרשם כשל מודיעיני ותפיסתי. רמ"ח בקרה ("איפכא מסתברא") באמ"ן בשעתו, לימים האלוף עמוס גלעד, היה מתריע בודד בשער על הסכנה הנשקפת לנווט נוכח סכסוכים פנימיים בתנועת “אמל”. התרעתו לא זכתה לקשב מספק, לא הדליקה את הנורות האדומות הנדרשות במשרד הביטחון – והקרקע נשמטה תחת רגליו של רון, וגם תחת רגליה של קהילת המודיעין.
רון ארד
(צילום: אלבום משפחתי)
יצחק רבין ז"ל נשא את כובד המשקל והייסורים על ההחמצה האדירה ההיא. בשנות כהונתו השנייה כראש ממשלה, חש מחויבות מוסרית עמוקה, שלוותה בחרטה. בשיחותיו הטעונות עם אמו של רון, בתיה ארד ז"ל, ניכרו תחושת הכאב החודר שאינו מרפה. בתיה, שהלכה לעולמה בלי לדעת מה עלה בגורל בנה, ייצגה לצד רעייתו תמי, בתו ושני אחיו (ייבדלו לחיים ארוכים) משפחה אצילית ויוצאת דופן, הממשיכה לשאת את הטרגדיה הנוראית באיפוק, ובממלכתיות, גם כאשר המדינה המשיכה להיכשל במסע להשבתו.
לאורך עשורים הופנה הזרקור המודיעיני בעיקר לעבר טהראן, מתוך הנחה כי איראן מחזיקה במפתח לתעלומה. כך למשל, חטיפתו במבצע נועז בידי סיירת מטכ"ל של דיראני, מי שהחזיק ברון בראשית הדרך, הזינה את התפיסה כי הנווט מוחזק בידיים איראניות. בעשור האחרון ובאיחור-מה, המיקוד המודיעיני בעניינו של רון שב והתכנס לארץ הארזים, לראשונה מזה שנים ארוכות. שם, במרחב השיעי העוין לישראל בבקעת הלבנון, החלה שרשרת האירועים האפלים שהביאה להיעלמותו המסתורית של רון מבית מוכתאר הכפר נבי-שית, בליל 4 במאי 1988.
הלקח המר לפיו זמן שבי הינו משאב מתכלה שאינו עומד מלכת, הפך לנדבך מרכזי, כואב ומדמם בשיח הציבורי סביב השבת החטופים מעזה והיה מעצב מרכזי במאבק של החברה הישראלית ומטה החטופים להשבתם, מעל לראשה של הנהגה מנוכרת.
הערכת המודיעין בעניינו של רון איננה מבשרת טובות, אך מחויבותה של קהילת המודיעין לפתרון הפרשה בעינה עומדת. זוהי שבועת לוחמים שנחתמה בדם ומהולה בחוב עמוק של כבוד - להאיר אור באפלה ולהשיב את נווט חיל-האוויר הנעדר מטייסת "הפטישים" – למשפחתו ולמולדתו.
הכותב כיהן בעבר כראש מחלקת שבויים ונעדרים באמ"ן
פורסם לראשונה: 00:00, 19.10.26
