בבחירות הקרובות אצביע לאביגדור ליברמן.
זו תהיה הפעם ה-18 שאשתתף בבחירות הכלליות לכנסת. את פתק הבכורה הכנסתי לקלפי צבאית שהגיעה לפלוגת הצנחנים שלי בבקעת הירדן. זה היה ב"מהפך" של בגין ב-1977. כמעט חמישה עשורים אחרי, ב-27 באוקטובר תהיה זו הפעם הראשונה בחיי שאצביע למפלגה שברשימת המועמדים שלה לא מופיע שמה של אמי גאולה כהן ז"ל – שעבורה הצבעתי בשלוש מערכות הבחירות הראשונות – או שמי שלי, כמי שהתמודד בכל 14 סבבי הבחירות שהתקיימו מאז.
אז אם בכל הפעמים הקודמות לא הייתה לי כל דילמה, בבחירות הנוכחיות האתגר הוא חדש. הפעם אני באמת חייב לבחור, ולא רק להצביע. הבחירה שלי חייבת להיות באדם ובמפלגה שמחויבים להשקפת העולם של הימין. שם אני ממוקם עוד מנעוריי בתנועת הנוער של בית"ר, ואז בצעירי "תנועת החירות", ואחרי הצבא, בתא הסטודנטים הלאומיים. הימין הישראלי מעולם לא היה הומוגני, וזו תופעה טבעית ולגיטימית. אבל מזה זמן רב מתגברים בו קולות שצורמים לאוזני, ולא כל הדמויות המייצגות אותו משקפות את העקרונות שבהם אני מאמין. ממש לא.
צחי הנגבי ובנימין נתניהו
(צילום: חיים גולדברג / פלאש90, אלכס קולומויסקי)
אינני ימין משיחי. ואינני ימין גזעני. ואינני ימין שבז ליריביו האידיאולוגיים. ואינני ימין שנאלם דום לנוכח גלי הפשיעה הלאומנית, ובוודאי לא כזה שמגמד את משמעויותיה מרחיקות הלכת. ואינני מזדהה עם התאווה לנתץ את מערכות אכיפת החוק כדי "לחזק את המשילות". ומעל לכל, אני מתקשה להבין כיצד מצדיקים אנשי ימין את תמיכתם במתן פטור המוני למגזר גדול משירות צבאי ואזרחי. כל עוד מפלגות ימניות מבליגות על כך שהשותפים הפוליטיים שלהן קוראים להשליך לאסלה צווי התייצבות לשירות בצה"ל, ונשבעים בגרון ניחר "נמות ולא נתגייס!", אין חלקי עימן.
אכן, מזה עשרות בשנים כל המפלגות וכל הממשלות, לרבות אלה בהן כיהנתי, כשלו בהבנת עומק העוול הזה. אבל לאחר מתקפת החמאס הרצחנית ב-7 באוקטובר; ולאחר שלוש שנות מסירות נפש של דור הגיבורים שלנו, לוחמות ולוחמי הסדיר והמילואים, שחלק משמעותי מהם משתייכים למגזר הדתי; וכשלפנינו עוד מערכות תובעניות – אין עוד מקום להכיל את תופעת ההשתמטות, המסכנת את עצם קיומה של המדינה. ולכן בבחירות הקרובות אתמוך במנהיג של תנועת ימין שמחויב ללא סייג לערכים שפירטתי כאן: אביגדור ליברמן.
את ליברמן אני מכיר כמעט חמישה עשורים. כסטודנטים באוניברסיטה העברית בירושלים נאבקנו יחד בגילויי הסתה ושנאת ישראל. פעלנו כתף אל כתף בכנסת ובממשלה. עמדנו, איש איש בתקופתו, בראשות ועדת החוץ והביטחון. הוא החליף אותי כשר התחבורה וקידם את המשרד להישגים חשובים. כשכיהנתי כסגן שר החוץ כאשר ליברמן עמד בראש המשרד, התרשמתי מן התנופה הרבה שבה הוביל את פעילות ישראל בזירה הבינלאומית. הייתי חבר בקבינט הביטחוני כאשר ליברמן כיהן כשר הביטחון. קולו היה בודד בדיונים שהתקיימו סביב השאלה איזו עדיפות מן הראוי לתת לסיכול האיום שנשקף מן החמאס בעזה. לצערי כולנו, כל חברי הקבינט וכל ראשי זרועות הביטחון, לא ייחסנו לאזהרותיו את המשקל הראוי. השר ליברמן התפטר עקב כך מכהונתו כשר הביטחון וביקר בחריפות את המדיניות, שבלשונו אז, מעדיפה "קניית שקט לטווח קצר במחיר פגיעה בביטחון הלאומי לטווח הארוך". רק טבח 7 באוקטובר, פחות מחמש שנים לאחר דברים נוקבים אלה, הבהיר לדאבון הלב עד כמה ליברמן היטיב לחזות את היקף הסכנה.
תמיד הערכתי את הצדדים הפחות שגרתיים אצל אביגדור ליברמן. עולה צעיר עם מבטא כבד וחזות מאיימת, שמתגבר על הסטריאוטיפים המובנים בחברה הישראלית ומגיע לפסגות הגבוהות ביותר במערכת הציבורית
תמיד הערכתי את הצדדים הפחות שגרתיים אצל אביגדור ליברמן. עולה צעיר עם מבטא כבד וחזות מאיימת, שמתגבר על הסטריאוטיפים המובנים בחברה הישראלית ומגיע לפסגות הגבוהות ביותר במערכת הציבורית; מתנחל שמתגורר עשרות שנים ביישוב קטן בהרי מדבר יהודה, שנאבק לחיזוק מפעל ההתיישבות ביהודה ושומרון, ויחד עם זאת חותר ליוזמות יצירתיות שיכשילו את מאמצי הרשות הפלסטינית לבודד את ישראל כלכלית, מדינית ומשפטית; מתנגד חריף לכפייה דתית ולמימון מטעם המדינה לציבורים שאינם שותפים לנשיאה בנטל השירות הצבאי והלאומי, וזאת בשעה שרעייתו ובתו מנהלים אורח חיים דתי; מתנגד נחרץ לפגיעה בעצמאות מערכת המשפט ובמעמד המקצועי של הייעוץ המשפטי לממשלה, למרות שהמשטרה והפרקליטות האכילו אותו מרורים לאורך שנים.
על רקע כל אלה, אביגדור ליברמן מצטייר בעיני כמנהיג ששומר מכל משמר על העקרונות הלאומיים, תוך שהוא נותר ימין מכבד וימין מאחד. אני מאמין שמתן כוח לאביגדור ליברמן מחזק את ביטחון ישראל, ואת יכולתה של הממשלה הבאה לנווט את מדינתנו באחריות ובתעוזה בים סוער מתמיד.
