אחרי ספטמבר שחור הגיע אוקטובר כחול-לבן. גדי איזנקוט אימץ קו תקיף ונכון (מיטוט חמאס תוך 18 חודשים), נפתלי בנט הצליח להצית אש ולהדליק בוחרים צעירים ונוצרה תחושה של חלופה. בה בשעה, נתניהו והפטריוטים שלו עשו טעויות קשות. ההתנפלות של ביבי על עופר וינטר הייתה משגה אסטרטגי חמור של שחמטאי שהפרנויה גברה עליו. הקוף של ינון מגל ויותם זמרי הוכיח שגם בימין יש את הכישרון של דודו טופז ויאיר גרבוז להבקיע גולים עצמיים בדקה ה-89. ההתעוררות המאוחרת של מנהיגי השינוי האחראי מזה והאיוולת הפוליטית של מובילי הפופוליזם הלאומני מזה, החזירו את התקווה. נכון: הכל פתוח וההפתעה צפויה — אבל יש סיכוי גובר לכך שארבעת פרשי התיקון יצליחו להשיג את מספר המנדטים הנדרש כדי לקעקע את המשטר של ה-7 באוקטובר.
(צילום: יובל חן)
אבל דווקא האופטימיות היחסית, הזהירה והחדשה מחדדת את הדילמה של העונה: עבאס או לא עבאס, זאת השאלה. האם יהיה נכון לחזור על מעשה 2021 ולהקים ממשלת שינוי 2 הנשענת על תמיכתו של רופא השיניים ממע'אר, שבעשור האחרון היה לאחד הפוליטיקאים הישראלים היצירתיים והנועזים ביותר?
למנהיג ישר ולמנהיג הדמוקרטים תשובה ברורה. תוכנית הקרב של רב-אלוף איזנקוט ואלוף גולן מדברת על ממשלת מיעוט שבתמיכת רע"מ תכבוש את הכנסת ובמתקפת בליץ תעביר שלושה חוקים (הנאשם; ועדת חקירה ממלכתית; קציבת כהונה רטרואקטיבית), אשר ישיגו הכרעה מול הליכוד וירסקו את נתניהו. אביגדור ליברמן מתנגד בנחרצות לתוכנית הסער, ואילו נפתלי בנט מחריש. אין זה מקרי ששני המנהיגים של הכנף הימנית של גוש התיקון הם בעלי רגישות גבוהה למהלך אשר מבקש לחולל מהפך פוליטי כוחני ומהיר הנשען על קולותיה של מפלגה אסלאמית.
כדאי לזכור: כאשר יצחק רבין העביר את הסכם אוסלו ב' בכנסת ברוב זעום ומפוקפק — התוצאה הייתה טרגדיה. ללא ש"ס בממשלה וללא רוב יהודי — תהליך השלום איבד את הלגיטימיות שלו בעיני חלק גדול מהציבור הישראלי. כשנפתלי בנט ויאיר לפיד הקימו ממשלה בחסות עבאס, התוצאה הייתה הישגים מרשימים בטווח הקצר ואסון לאומי בטווח הבינוני. הזעם שהממשלה הצרה עוררה הוא שהוביל לניצחון הקנאים בבחירות 2022, למהפכה המשפטית של יריב לוין, לפילוג הפנימי ולטבח. שני התקדימים הקשים האלו חייבים לעמוד היום לנגד עיניהם של איזנקוט ובנט. ההיסטוריה לא עומדת להסתיים בנובמבר או בדצמבר 2026. אם רוב הישראלים שוב יחושו שהליברלים כפו עליהם ממשלה שאין לה רוב ציוני — ההשלכות העתידיות עלולות להיות קטסטרופליות.
ההיסטוריה לא עומדת להסתיים בנובמבר או בדצמבר 2026. אם רוב הישראלים שוב יחושו שהליברלים כפו עליהם ממשלה שאין לה רוב ציוני — ההשלכות העתידיות עלולות להיות קטסטרופליות
מה עושים? מנצלים את המומנטום החיובי של השבועות האחרונים וחוזרים אל היעד המקורי של גוש התיקון: 61. יחד עם המילואימניקים של הנדל וזליכה אפשר להגיע לשם. אבל כדי להשיג רוב ציוני לתיקון, נדרש לעשות מעשה ציוני. והמעשה הוא ברור. התחייבות לכך שהטלפון הראשון של איזנקוט בליל ה-27 באוקטובר לא יהיה לרע"מ, אלא לליכוד. לא לנתניהו, לליכוד. איזנקוט יפנה ליושב ראש מרכז הליכוד חיים כץ וליושב ראש מזכירות הליכוד ישראל כ"ץ ויציע למפלגתם להיות שותפה להקמתה של ממשלה לאומית רחבה. בכך הוא יאמר לכמיליון התומכים הפוטנציאליים של הליכוד אמירה שהיא גם מהותית וגם סמלית: איננו מחרימים אתכם. איננו מדירים אתכם. אתם השותפים הציוניים הטבעיים שלנו. יש לנו ויכוח נוקב עם בנימין נתניהו, אך אנחנו מכבדים את תומכי נתניהו ואנחנו מבקשים שהם יהיו מיוצגים כראוי ליד השולחן של הממשלה ה-38.
כץ וכ"ץ ישיבו בשלילה, אבל להכרזה של מנהיגי התיקון על כך שהטלפון הראשון שלהם יהיה לליכוד יהיה אפקט כפול. בימים שנותרו עד הבחירות — היא תמתן את החשדנות והזעם במעוזי הליכוד ותגביר מאוד את הסיכוי להגיע או להתקרב ל-61. ואילו בימים שאחרי הבחירות — היא תניח בסיס להידברות חיונית בין המרכז הישראלי לימין הישראלי. גם אם התוצאה לא תהיה פיוס מיידי, יתחיל התהליך הארוך של ריפוי פצעים ואיחוי שסעים שישראל כה זקוקה לו. אחרי שהציונים יתאחדו — השאלה של עבאס או לא עבאס תחדל להיות טעונה. לא תהיה שום בעיה לצרף לקואליציה מפלגה ערבית מתונה המכירה בזכות הקיום של המדינה היהודית. בהפוך על הפוך, רק ברית ציונית תאפשר מתן שוויון זכויות מלא לאזרחי ישראל הערבים. רק התייחסות הוגנת ומכבדת לתומכי נתניהו תסיים את עידן נתניהו - בכבוד ובשלום.
ארי שביט פרסם לאחרונה את הספר “בנט שעת אמת”
