משחק באש הוא לעולם לא צפוי. לפעמים נשרפות האצבעות. כבר חודשים מנהלים בסביבת ראש הממשלה ובהובלת ערוץ 14 קמפיין שעניינו ביטול ולעג לגדי איזנקוט, בדגש על זהותו המזרחית. זה התחיל מצחוקים על אנגלית לא טובה מספיק, עבר למחקר מעמיק של שם משפחתו בחסות עירית לינור, והסתיים במופע הקופים של ינון מגל. באופן אבסורדי, מי שהעלו על נס את המרוקאיות של איזנקוט ראשונים לא היו מנהלי הקמפיין שלו - אלא יריביו הפוליטיים, שעבדו קשה כל כך בלקעקע אותה ובכך הפכו אותה לשיחת היום. אבל לפעמים המלכודת שמנסים לטמון ליריב פוליטי הופכת להרמה להנחתה. ייתכן שנאום הקוף המרוקאי של ינון מגל היה רגע כזה.
אבל מגל לא מעניין. גם הקמפיין הליכודי לא. מעניינת תפיסת העולם שמבקשת לנכס את המזרחיות, ודרכה את המסורתיות, לצד פוליטי מסוים. תפיסת עולם שהיא רחבה יותר ומסוכנת יותר מסתם שד עדתי שנשלף לצרכים אינסטרומנטליים. זו מערכת ההפעלה של מפלגת השלטון הנוכחית, והיא מלמדת הרבה על איך הם תופסים את המרחב הישראלי כולו, את הפוטנציאל שלו ואת המגבלות שלו. המזרחים הם רק תירוץ.
איזנקוט. דווקא יריביו העלו את המרוקאיות שלו
(ריאן פרויס)
תאוריית ישראל השנייה של ד"ר אבישי בן-חיים הביאה בשורה לשיח הישראלי לפני אי אלו שנים בפיענוח של יחסי הכוח בין המרכז לפריפריה ובין הישראליות למזרחיות. בן-חיים ייבא תאוריות מרקסיסטיות המשויכות לצד השמאלי של המפה אל תוככי הימין. כצפוי, הגולם קם על יוצרו. בניסיון ליצור תאוריה חובקת כל, בן-חיים מציג טיעון מעגלי שאין ממנו חילוץ. כל מזרחי מצליח - מצליח כי הסכים לשנות את עורו לטובת ההגמוניה האשכנזית השלטת. כל מזרחי שרוצה להצליח - צריך נציג של אותה ישראל הראשונה שינהל את ענייניו. נתניהו למשל. זו תפיסה שבבסיס שלה יש דריסה של המזרחיות. המזרחי הוא יצור חסר חירות וחסר בחירה. אין ערך למאמץ שישקיע ולכוח הרצון, הוא לעולם לא יצא ממעגל הקסמים שבן-חיים כלא אותו בתוכו.
זה לא החינוך שקיבלתי מהוריי, ולא החינוך שאני מחנכת את ילדיי לפיו. איננו חיים במציאות דטרמיניסטית, אשר בה למעשיך אין משמעות. ההפך הוא הנכון. מעשיך ירחיקוך ומעשיך יקרבוך. לא האליטה האשכנזית תקבע מי אתה, אלא אתה תקבע זאת במעשיך. עוולות קיימות לרוב, השאלה היא איך אנו מתמודדים איתן ולא כיצד אנו נכנעים להן.
*
בחודשים האחרונים אנו צופים בקפיצת מדרגה נוספת של תאוריית ישראל השנייה: מתברר שנתניהו הוא תופעה מזרחית. ומה קורה אם מזרחי מתנגד לנתניהו? או אז נגלה שהוא בעצם לא מזרחי.
כך במקום להיות תאוריה המתמקדת בזיהוי מנגונני כוח המדכאים מזרחים, הפכה התאוריה להיות מדכאת מזרחים בעצמה. זוהי תפיסה שקרית של תרבות וזהות. כאילו הדגם המזרחי הוא אחד בלבד - אמוני, פריפריאלי, ללא כוח וללא ביטוי. זה מעולם לא היה נכון - יהודי צפון אפריקה תמיד היו על כל הקשת הפוליטית והמעמדית. זה בטח לא נכון היום, לאור עלייתו של מעמד הביניים המזרחי.
התאורטיקן ז'אן בודריאר טבע את המושג "סימולקרה" כייצוג שמתנתק מהמציאות המקורית, מקפיא אותה, ובסוף מחליף אותה לחלוטין ב"היפר-מציאות". תחת שלטון הליכוד המזרחיות הפכה לסימולקרה מושלמת. היא ננעלה בכלוב זכוכית מוזאלי, לפיו ישראל השנייה היא קורבן תמידי, מודרת לנצח, נאמנה אוטומטית. אבל במציאות, המזרחיות והמסורתיות הן חיות, גמישות ומשתנות תדיר. הן נעות בין עיירות הפיתוח למרכז, בין מסורתיות לחדשנות, בין מעמדות ומקצועות.
לא לחינם גוש הימין בחר במיתוג של "הגוש האמוני". זו החלוקה הידועה של נתניהו בין ישראלים ליהודים, חלוקה מסוכנת המקטבת את החברה הישראלית ופוגעת בבסיס המפעל הציוני
המיתוג המעוות של המזרחיות מגלה לנו מה חושבים במפלגת השלטון על היהדות. לא לחינם גוש הימין בחר במיתוג של "הגוש האמוני". זו החלוקה הידועה של נתניהו בין ישראלים ליהודים, חלוקה מסוכנת המקטבת את החברה הישראלית ופוגעת בבסיס המפעל הציוני. אבל לפי החלוקה הזו, המזרחים הם שחקן משמעותי בגוש האמוני, כי הם ברובם אנשים מסורתיים ברמה כזו או אחרת.
ואם המזרחים נועדו לגורל דטרמיניסטי, שבו לעולם לא יוכלו לבחור את גורלם בידם ולנצח יהיו תלויים בגורמים בעלי כוח - כזו היא גם היהדות בגרסת נתניהו. יהדות שנקודת הייחוס הנצחית שלה היא ביהודי החרדי בלבד, שכל ניסיון שלה להעמיד אלטרנטיבה (בביטחון, בגיוס, באפשרויות לקיום יהודי מגוון) לא קיים. נגזר עלינו להיות עם לבדד, להיות שנואים, להתמודד עם טבח חסר תקדים. זה בקלפים שלנו מקדמת דנא. וכמו שישנו המזרחי ה"מקורי" (מצביע ימין, אמוני, נטול כוח, כלוא במעמדו) כך ישנו היהודי ה"מקורי" - שהוא אמור להיות הכי קרוב לדגם החרדי. דגם יהודי חדש להפליא שהתפתח ב-200 השנים האחרונות באירופה.
כל זאת הופך למטורף עוד יותר כשערב-ערב, הקו ההסברתי שמקדם ד״ר בן-חיים על המסך עולה מדרגה: הוא משרטט את המאבק הפוליטי לא כהכרעה לגיטימית בין גושים, אלא כניסיון שיטתי של "ישראל הראשונה" לחולל "החלפה גדולה". על פי הנרטיב הזה, האליטה הישנה הבינה שאיבדה את הרוב הדמוגרפי-פוליטי מול הציבור המזרחי, המסורתי והימני - ועל כן הפתרון שלה הוא מהלך עוקף-קולות: שילוב מפלגות ערביות בקואליציה כדי לנטרל את השותפות הדמוקרטית של הרוב היהודי-מזרחי, ולהדירו ממוקדי ההשפעה. בקצרה: החלפת המזרחים בערבים.
המינוח והמבנה המחשבתי הזה אינם מקוריים ואינם מקריים. ההשראה היא תאוריית "ההחלפה הגדולה" (The Great Replacement) של הימין הקיצוני במערב, לפיה אליטות ליברליות-יהודיות מייבאות מהגרים לא-לבנים כדי לדלל את כוחו של הרוב הלבן. תאוריה שנולדה מתוך אנטישמיות מובהקת ומתוך עליונות לבנה, שעוברת התאמה מקומית וגיור בחסות בן-חיים.
*
הבשורה הגדולה של היהדות לעולם הייתה החירות במובנה העמוק. החקרנות והשאלות שגרמו לאברהם אבינו לעזוב את ארצו ומולדתו לטובת הרפתקה שתיצור דבר מה חדש (את הסיפור המכונן הזה יקראו השבת בבית הכנסת, בפרשת לֶךְ-לְךָ), כמובן בשורת החירות של יציאת מצרים והציווי העקרוני והנצחי: "וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים". יש לכל אדם היכולת לבחור את גורלו. הציונות, אחרי אלפיים שנות גלות, שבה אל הרעיונות הללו מתוך דחיפות גדולה ויוזמה. הציונות סירבה לקבל את הדין, והאמינה שיהודים יכולים להקים מדינה. מדינה טובה. אפילו חברת מופת.
הדורות השני והשלישי של עיירות הפיתוח, של המעברות והשכונות, של הפריפריה הישראלית - הם תוצר של הלך המחשבה הזה. למרות כל הטעויות ההיסטוריות של מפא"י, למרות הגזענות, למרות ההדרה ממוקדי הכוח - המציאות השתנתה ומשתנה כל העת לטובה בזכות יוזמה ובחירה. המוביליות החברתית תמיד משאירה משהו קרוע בזהות, אבל הקרע הזה הוא לא רק פצע שמצווה לדחוף אליו אצבעות. הוא גם נכס. הוא הבנה מורכבת הרבה יותר ומעניינת של המציאות.
אני מתבוננת בי, באחיי, בבני הדודים שלי, בחברותיי לספסל הלימודים - והלב מלא גאווה. ההורים שלנו צדקו באסטרטגיה שלהם. הם לא הכחישו את העוולות, אלא ציידו אותנו בכוח חזק פי כמה: חריצות ואמונה עצמית
אני מתבוננת בי, באחיי, בבני הדודים שלי, בחברותיי לספסל הלימודים - והלב מלא גאווה. ההורים שלנו צדקו באסטרטגיה שלהם. הם לא הכחישו את העוולות, אלא ציידו אותנו בכוח חזק פי כמה: חריצות ואמונה עצמית. הם הקריבו את חייהם במובנים רבים כדי שאנחנו נהיה הדור שיגיע. הדור שיצליח להיות שווה בין שווים. משמעות ההצלחה הזו היא לא הפניית עורף לבית ולא עצימת עין מול הדרה או גזענות. להפך - היא מחויבות רחבה, לא מחנאית, לכלל ישראל. לפעול למען תיקון דווקא כמי שדוברים את שתי השפות.
שומרי המעברה מתקשים להבין את האיכות הזו. הם מעדיפים את המזרחים שלהם מדגם מסוים בלבד, עסוקים בלחלק אישורים למי שעונה לדגם שהם מתחזקים. אבל יש רגע שבו הסיפור הזה כבר לא עובד עוד. הקוף של ינון מגל, בין אם הוא מגיע מעולם החי או מהעולם העברייני, היה רגע שבו התאוריה הליכודית קרסה אל תוך עצמה. היא הפכה לגרוטסקית ונלעגת בעיני מי שמבינים לחלוטין את הסנטימנט ממנה היא צמחה. ואולי זהו קו פרשת מים בבחירות הללו. ההנחה האוטומטית לפיה הזהות הפוליטית לעולם עומדת, נסדקה.
*
בבחירות 1996 פיצח ארתור פינקלשטיין את המרחב הפוליטי באמצעות שסע זהותי יזום בין ישראלים (שמאל-ליברלי) ליהודים (ימין-אמוני). ככה נולד הסלוגן "נתניהו. זה טוב ליהודים". פינקלשטיין הצליח לזהות משהו על החברה אז, שהיא עוד לא ידעה לספר לעצמה. הניסוח שלו לא רק תיאר את המציאות - הוא חולל אותה. 30 שנה אחר כך, למגנת ליבם של פוליטיקאים מסוימים, התיאור הזה כבר לא רלוונטי.
אנחנו נמצאים ברגע של מעבר. הישראליות מגלה את עצמה מחדש אחרי 7 באוקטובר. זה נכון לכולם - יהודים וערבים, חרדים וציונים. לתנועות הטקטוניות האלו טרם נמצאו מנסחים מוצלחים כמו פינקלשטיין, ואולי בזה כוחן. הנהגה בעלת תבונה אמורה למנף את הרגע הזה בשביל להצמיח חברה בריאה יותר. ואנחנו? הלוואי שנגיע לקלפיות ביום שלישי כבני חורין, ופשוט נביע אמון במי שאנחנו מזדהים עם המדיניות שלו ומאמינים ביכולתו לבצע אותה. ולא משנה איזו מפלגה זו. את המלכודות החברתיות שטמנו לנו נעקוף בחינניות, ופשוט לא נתיר להן להכתיב את השיחה.
פורסם לראשונה: 00:00, 23.10.26
