איזו התרגשות אחזה השבוע במה שנותר מהשמאל הישראלי כשאלפי צעירים שרו בדבקות ורקדו בהתלהבות לצלילי "שיר לשלום", ברגעי הסיום של פסטיבל אינדינגב. בימין לעומת זאת, ערמות של בוז ולעג ללוזרים האלה שלעולם לא לומדים לקח.
והמסקנה הכי משמעותית שאני מנסה לזקק לעצמי ערב הבחירות הראשונות מאז הטבח, רגע לפני הפעם הראשונה שבה נלך אל הקלפי מאז שכולנו השתנינו, היא לא לחתוך על מלא לשום צד.
אינדינגב. המלחמה שממנה הם חזרו היא תולדת התמימות של "שיר לשלום" מודל שנות ה־90
והבחירות האלה לצערי הרב, הן שוב עוד מאותו דבר. עוד מחנאות אוטומטית, עוד יישור קו על מלא, וממש מעט בחינה עמוקה של הדברים.
כן, זה קשה, זה הרבה פחות נינוח ומחבק, זה הרבה יותר מאתגר להחזיק נקודה מורכבת, אבל מה לעשות, החיים מורכבים. לשיר עכשיו "שיר לשלום", אם אתה באמת מאמין שזה אירוע מציאותי כרגע, הופך אותך לאדם שזקוק לעזרה משמעותית בתיווך המציאות. ומאידך, להפוך את מלחמת הנצח לאידיאל, מראה שאתה מנותק מכל הוויה רוחנית, מנותק אפילו מהאידיאל היהודי.
תקציר אירועי חיינו לצידו של השיר: עד רצף הבומים שהחל את האינתיפאדה השנייה שררה פה מחשבה שיש צד שני לטנגו הזה של שלום. ימי אוסלו היו רומנטיים, שמעון פרס ויוסי ביילין היו מלאי כוונות טובות, אבל בעלי אפס הבנה של המרחב, של התרבות הערבית ושל האמונה המוסלמית.
ואם זה לא היה מספיק מופרך, אז את התיווך בינינו לבין הפלסטינים הם נתנו ללא אחרים מאשר הנורווגים. כאילו בחרו את התרבות הכי מנותקת מההוויה המזרח-תיכונית, זאת שהכי פחות מבינה את השפה, ודווקא לה נתנו לחבר בין הצדדים.
תחת האווירה הזאת, "שיר לשלום" היה המנון של מחנה סוציולוגי שלם, באחת הפעמים האחרונות שבהן המחנה הזה הצליח להשיג רוב פוליטי.
"שיר לשלום" הוא תמצית התמימות מכמירת הלב של שנות ה-90. אבל עכשיו, כשאנחנו כבר מצולקים, אנחנו אמורים לכל הפחות לנסות להבין מהם הרצונות, מהן השאיפות ומהן הכוונות של הצד השני.
*
באוסלו התנהלה כאן עצימת עיניים ממסדית פושעת. כשערפאת עומד על מדשאות הבית הלבן הוא מדבר על שלום של אמיצים. ממש באותם ימים, הוא מדבר בפני קהל ערבי, ובלי להתבלבל מטיף להמשך הג'יהאד ומבטיח מיליוני שהידים בדרך לירושלים. אצלנו שרו "שיר לשלום", ואצלם "ברוח ודם נפדה את פלסטין" והקהל שלו הבין היטב את הוראות הפעולה.
30 ומשהו שנים שחלפו, ובערך 4,500 גופות של יהודים הבהירו לרוב מוחץ של הציבור היהודי בישראל שאין עם מי לעשות שלום. כמה שנרצה, פשוט אין עם מי
30 ומשהו שנים שחלפו, ובערך 4,500 גופות של יהודים הבהירו לרוב מוחץ של הציבור היהודי בישראל שאין עם מי לעשות שלום. כמה שנרצה, פשוט אין עם מי. ואם עכשיו ניישם את לקחי הטעות של אוסלו, אם נעשה את הפעולה הבסיסית ונקשיב לאויבים שלנו, לפרטנרים הפוטנציאליים לשלום, נבחין בקלות שהם עדיין שרים את אותם שירים. נשמע שבכל חזית מקומית הם רק מדברים על ג'יהאד ושהידים, ואפילו כשהם מדברים באנגלית זה על "פְרי פלסטיין". ואל תתבלבלו, הכוונה היא לא רק לאלון מורה וקדומים שיהיו "חופשיות" מיהודים, אלא גם תל-אביב, חיפה ואשקלון.
אז מה קרה בעצם באינדינגב לפני כמה ימים? הימין הישראלי חווה דז'ה-וו כתוצאה מהמראות האלה. הוא רואה את הרוקדים, רובם צעירים בשנות ה-20, רובם אגב השתתפו פיזית, עם כל הגוף ועם הנפש, במלחמה הכי קשה וארוכה בתולדות המדינה. כולם נושאים בגוף ובנשמה את מחירי המלחמה, והימין הישראלי נכנס לחרדה. כי לא צריך להיות פרופ' להסקת מסקנות כדי להבין שהמלחמה שממנה חזרו זה עתה הצעירים המתוקים האלה, היא תולדה של התמימות של "שיר לשלום" מודל שנות ה-90. והחרדה הימנית מובנת מאוד מבחינתי.
אבל מה התגובה של הימין הקולני? כמו תמיד אצל הדמויות הקולניות בשני המחנות הפולטיים, זאת תגובה של בוז, של לעג, של מחיקה וביטול.
והעניין הוא ששלום הוא באמת ערך עליון. הוא באמת ערך עליון אנושי, אוניברסלי, והוא גם ערך יהודי עליון מאוד. ספרתי עכשיו, רק בתפילת שחרית של יום חול המילה "שלום" נאמרת 41 פעמים. בכל יום. אבל אצלנו הימנים השלום הפך לנושא שיש לבוז לו, כי אנחנו מצולקים ממנו מאוד.
*
וכמו תמיד בישראל, החיים שלנו הם תנועת מטוטלת. אחרי עשרות שנים של הימנעות משימוש בכוח, גם במקומות שממש היה צריך, עכשיו אנחנו כבר שלוש שנים תחת מדיניות שלפיה רק כוח יכול לפעול. אבל זה מצער, ואני אומר את זה כאדם שיש לו אפס רחמים או חמלה על האויבים שלו, ובכל זאת, המציאות היא שגם לכוח יש מגבלות. והלוואי שיכולנו רק עוד ועוד ועוד להכביד את ידינו על האויבים, וזה היה שובר אותם. אבל בעולם של מבוגרים, אנחנו אמורים להבין שזה לכל הפחות לא תמיד עובד.
ראו את עזה, שרק השבוע ממשלת הימין על-מלא המשיכה להזרים לה מאות משאיות עמוסות בכל טוב, ובכך גם לפרנס את חמאס במאות מיליוני שקלים. זאת למרות אין-ספור ההבטחות המפורשות של מנהיגינו החד-משמעיים לכסח, לשטח ולפצלח. הכוח נבלם
ראו את עזה, שרק השבוע ממשלת הימין על-מלא המשיכה להזרים לה מאות משאיות עמוסות בכל טוב, ובכך גם לפרנס את חמאס במאות מיליוני שקלים. זאת למרות אין-ספור ההבטחות המפורשות של מנהיגינו החד-משמעיים לכסח, לשטח ולפצלח. הכוח נבלם. ולנו בימין יש ביד פטיש, כבר שלוש שנים, ולפעמים כל אובייקט במציאות נראה לנו כמו מסמר.
ולכן, כדי לחיות חיים מדויקים, אנחנו צריכים לנסות להגיע למצב שבו יש לנו תפיסות מורכבות ובו-זמנית מחוברות למציאות.
לגיטימי לגמרי לשיר את "שיר לשלום" כאקט החותם של פסטיבל מוזיקה שמיועד לקהל צעיר ומתרחש בדרום. אבל רגע אחרי שמסיימים את השירה חייבים לזכור את הפסטיבל ההוא, שגם היה מיועד לצעירים אוהבי מוזיקה והתקיים בדרום, זה ששיר הסיום שלו היה כניסה של מאות רוצחים צמאי דם לרחבת הריקודים.
אז מצד אחד אנחנו צריכים לדעת מי נמצא בצד השני של הגדר, לזכור ולהבין שעד שלא יתבצע אצלם תהליך עמוק של דה-רדיקליזציה, תהליך שעכשיו אין אפילו שמץ של זכר לתחילתו, עד שזה לא יקרה, וגם כשזה יתחיל זה ייקח כמה עשורים. עד אז אפשר לרקוד ולשיר את "שיר לשלום", אבל כדאי שהמסיבה תהיה מוקפת מאבטחים חמושים.
ומאידך, לזכור שהשלום, שהוא אחד משמותיו של הקדוש ברוך הוא, לא פחות, השלום הוא למעשה השלמות, השאיפה למציאות הרמונית, מכילה ומאפשרת. לזכור שהשלום הזה הוא לגמרי שאיפה שלנו כיהודים. שגם אם אנחנו מבינים שכרגע הוא רחוק מאוד, אנחנו חייבים לחלום עליו. אנחנו יכולים לשיר אותו ולרקוד לצליליו, אבל לזכור איפה אנחנו חיים. עד שמתישהו, בעזרתנו, בעזרת הכוח ובעזרת התהליכים המשלימים לו, מתישהו בעזרת השם זה ישתנה.
פורסם לראשונה: 00:00, 23.10.26
