כמו כוס שעולה על גדותיה ומתמלאת תדיר, כבר ארבע שנים שאנחנו בהצפה תמידית. מאבקים מרים ברחובות סביב הרפורמה המשפטית, טבח נורא ומלחמה עקובה מדם לא איפשרו לנו רגע אחד של נחת. בתוך האינטנסיביות הישראלית, נדמה לפעמים כי זו גזרת גורל. מטוסים אולי יתרסקו פה היום או מחר, מלחמות הן חלק מהנוף בכל החזיתות, ביטחון אישי הוא מותרות, סנקציות כלכליות הן הכרח, מערכת חינוך מתפקדת זו פריבילגיה, מערכת פוליטית רעילה זה עניין שבשגרה.
הנוחתים בנתבג שבאו להצביע
(צילום: דנה קופל)
זה לא חייב להיות ככה. האתגרים הם באמת עצומים, אין פתרונות קסם לאף מפלגה (ואם מוכרים לכם כאלה – דעו להניח סימן שאלה), ועדיין – זו לא גזרת גורל. זה לא כורח המציאות. יש מוצא, גם אם הדרך ארוכה ומייסרת. אפשר בהחלט אחרת.
איומים יש לרוב, ומי שמציע עוד מהם, מכבה את התכונה האנושית הכי חשובה שיש – דמיון. ישראל זקוקה לדמיון פוליטי. ליכולת לצייר תמונת עתיד טובה בכל נושא ועניין. גם אם החלומות החברתיים שלנו לא יתגשמו באופן מיידי, עצם הניסוח שלהם זו פעולה הכרחית. באין חזון ייפרע עם. זוהי קריאת כיוון שבלעדיה לא תוכל להיות פה חברה חפצת חיים.
המדינה הצעירה ידעה לאורך שנותיה להגשים חלומות גדולים. ענקיים. להקים מדינה ליהודים אחרי אלפיים שנה על כל המשתמע: לסלול כבישים, לטעת יערות, לקבוע גבולות, לבנות מערכות ציבוריות מהטובות בעולם – בבריאות, בהשכלה, במדע, בביטחון. כל אלו לא מתנות שנפלו משמיים. הם תוצר של חזונות גדולים ועמל רב. הם תוצר של מקצוענות, בריתות בינלאומיות ורתימה של כלל החברה הישראלית עבור משימות משותפות. אלו כללי אצבע שחייבים להנחות את נבחרי הציבור שלנו. את הבחירה שלנו היום בקלפי.
אתגרים הם באמת עצומים, אין פתרונות קסם לאף מפלגה (ואם מוכרים לכם כאלה – דעו להניח סימן שאלה), ועדיין – זו לא גזרת גורל. זה לא כורח המציאות. יש מוצא, גם אם הדרך ארוכה ומייסרת. אפשר בהחלט אחרת
זכרו שדברים יכולים להשתפר מהר, שממשלה לא חייבת לייצר כאב ראש תמידי לאזרחיה, שכשמערכות מתפקדות – הן אמורות להיות בלתי מורגשות. זה יכול לקרות. אז נערו את אבק היאוש, הציפיות הנמוכות והציניות שרכשנו ובואו לקלפי עם חלומות גדולים. זה אפשרי.
