זה מבחן מנהיגות יחיד מסוגו, הוא מורכב מחלקיקים רבים של אגו פוליטי, הצהרות שפוזרו לפני הבחירות והבטחות שלא ניתן לקיים, אבל כל זמן שראשי גוש השינוי ייכשלו בו הם צפויים לשוב למחוזות המוכרים של האופוזיציה. יש להם חלום משותף שנוגע להסטת נתניהו ממסלולו הפוליטי – הוא נוסח בקלילות יחסית לפני הבחירות, תפס חזק כנרטיב משותף למפלגות ימין ושמאל, ואפילו הביא כמות עצומה של מנדטים – אלא שלא ברור עד כמה גדי איזנקוט, נפתלי בנט, אביגדור ליברמן, יאיר גולן ויאיר לפיד יהיו גם מסוגלים לשלם מחיר, ולמשל להכניס את הערבים לקואליציה כדי להגשים אותו.
השינוי לא יבוא מעצמו, הוא דורש מחשבה יצירתית ויכולת נדירה של ירידה מסולמות גבוהים. כי זה טוב ויפה להנהיר את כולם לקלפיות בשם מטרה משותפת חוצת מפלגות ביום שלפני, אבל זה סיפור אחר לגמרי מה אתה עושה עם כל המנדטים המטורפים שקיבלת במקום לזרוק אותם לפח הזבל של ההיסטוריה. מנהיגי גוש השינוי ציפו מהציבור לתת בהם אמון, וכעת משקיבלו אותו – אסור להם בשום אופן לוותר עליו. בתקווה שהכינו את עצמם לתרחיש "תיקו בלי הערבים" המשונה שהתווה נתניהו ובעקבותיו הסוקרים וערוצי הטלוויזיה והרדיו, הם היו אמורים להבין לבד עוד לפני הבחירות שיידרשו להחליט מי תהיה לשון המאזניים שלהם.
ראשי מפלגות גוש השינוי
(ליהיא לפיד)
הוא אולי לא ניצח בבחירות, אבל הוא גם לא הפסיד בהן. בידיו של גוש השינוי נמצאת היכולת להקים ממשלת אחדות תמורת תנאים שיציב ומהם נרוויח כולנו. אם יעשו את זה עם הליכוד – יוכלו להעמיד כתנאי גמילה מרעיונות ההפיכה המשטרית, הקמת ועדת חקירה ממלכתית למחדלי אוקטובר וקציבת כהונה של ראש הממשלה. אם ילכו עם המפלגות החרדיות – ידרשו מהן התחייבות למהלך שיקדם את השוויון בנטל. ואם יהמרו על הערבים – יהיה זה תחת הסכמות על שירות לאומי, ותמורת תפקידים בכירים שאינם נוגעים לביטחון המדינה.
כי הכרעה ברורה כבר לא תהיה כאן, אז אין טעם ללכת שוב לבחירות, שלא לדבר על סכומי העתק הנוספים שיכבידו על תקציב המדינה ועל האווירה ששוב תורעל בסיסמאות קרב. גם אלף נאומי ניצחון – תבחרו בין זה של נתניהו לזה של איזנקוט – לא יחזירו לנו את התחושה שנצליח להכתיר כאן ראש ממשלה שכולם מסכימים עליו, ועדיף להשלים עם זה מהר ככל שניתן. לראשי גוש השינוי אין את הפריבילגיה לדשדש בשלולית התדהמה שחטפו מתוצאות הבחירות, היו להם ארבע שנים לעכל את השוויון המדהים שמתקבל בכל פעם במשך שש מערכות בחירות – ואם הם לא יודעים לקבל רמז עבה בצורת 19 מנדטים שמוגשים להם מוכנים לאכילה, אולי הם עדיין לא בשלים למנהיגות. ספק אם הבינו שבזכות יציאתם של מאות אלפי אזרחים ערבים לקלפיות כדי לבלום את נצחונו של נתניהו, הם יכולים כעת לבצע צעדים ראשונים כמו הדחת יו"ר הכנסת אמיר אוחנה ומינוי של נציג מטעמם.
על איזנקוט, בנט וליברמן מוטלת עכשיו המשימה לתקן. להישען על עובדות יבשות ולא על דעות קדומות, ולהכיר בכך שדה-פקטו אנחנו והערבים חיים כאזרחים שווים באותה מולדת
וזה לא רק שבנט עצמו חייב לנו הציבור את המהלך שובר השוויון הזה – כראש ממשלת השינוי הקודמת גרר רגליים בהגבלת הכהונה של ראש הממשלה ותקע אותנו עם נתניהו לנצח – הוא גם זה שהעז ראשון מכולם וצירף ב-2021 לממשלתו את מנסור עבאס שהתגלה כשותף ישר ובלתי מזיק בעליל. בינתיים מודל 2026 שלו ושל חבריו להנהגת גוש השינוי שמבטיחים משהו שעוד לא היה כאן, מהדהד יותר את החרדות הישנות של נתניהו ופחות את ההבטחה לשפיות. וזה קצת חבל כי אם להאמין לדימוי שמכר פה בשבועות האחרונים – מפלצת שכנוע בלתי ניתנת לעצירה שמגיעה מוכנה לכל ויכוח ושולפת עובדות מהימנות בעת הצורך – בנט כבר היה אמור להיסגר בחדר עם מי שצריך ולהודיע שיש ממשלה.
עוד לפני הבחירות הם ידעו שייאלצו להכריע בעצמם, אבל העדיפו לתת לבוחר את הבטחת "לא נשב עם הערבים" (להוציא כמובן את יו"ר הדמוקרטים יאיר גולן) והתמסרו שוב ושוב לשאלה "הקובעת" – תשבו או לא תשבו. על איזנקוט, בנט וליברמן שחישקו את עצמם בשלשלאות לרעיון המסדר שהתווה נתניהו, ימין או פלסטין, רקדו ביום הבוחר כאילו שזאת חגיגה ליהודים בלבד ושיחקו אותה גיבורים – מוטלת עכשיו המשימה לתקן. להישען על עובדות יבשות ולא על דעות קדומות, להכיר בכך שמספרם של הערבים והערביות המוסלמים והנוצרים – לא כולל דרוזים וצ'רקסים – שהתגייסו לשירות צבאי או אזרחי ב-2023-2022 הוא 3,800 וזה כפול מהנתונים הרשמיים על המשרתים החרדים, שסביב מאורעות הטבח ב-7 באוקטובר נרשם שקט לצד פעולות אזרחיות של הזדהות, סיוע ותמיכה של צוותי רפואה ורווחה, ושדה-פקטו אנחנו חיים כאזרחים שווים באותה מולדת.
הציבור הישראלי זקוק לאחדות, אבל רק המנהיגים יכולים להוציא אותה לפועל בכנסת. אם לא יעמדו במבחן הזה, ניאלץ כולנו לגשת למועד ב'.
