"היו לי פעם עקרונות / מכרתי את כולם", כתב יעקב רוטבליט ושר בכיף אריאל זילבר. והנה, הבחירות תמו, הכיף לא היה משהו, והוויתור על עקרונות הפך להכרח. זו שעת מבחן לחוכמתם של מנהיגים פוליטיים, לבשלותם, לאופיים. הם נבחנים גם בנכונות שלהם להגמיש עמדות וגם ביכולת שלהם לומר "עצור", "עד כאן", "ייהרג ובל יעבור". הנשיא הרצוג הציע אתמול לראשי המפלגות לרדת מהעצים שטיפסו עליהם. זאת עצה טובה. השאלה היא עד איפה לרדת. לא בטוח שבעניין הזה הם יכולים לקחת דוגמה מכבוד הנשיא.
מתבקשת כאן עצה נוספת: עיניים על הכדור. הכדור הוא החלפת השלטון: זאת המטרה שעמדה לנגד עיניהם של בוחרי גוש השינוי; זאת ההבטחה שניתנה להם. בלעדיה אי-אפשר יהיה להגשים עקרונות אחרים, יפים וצודקים ככל שיהיו.
והעיקר: החלפת השלטון הייתה לאינטרס קיומי של המדינה. מי שהצביע על כך בבירור, במילים נוקבות, היה נתניהו עצמו, כשדיבר ערב הבחירות על סנקציות שיחריבו את המשק ומלחמת מתמשכת שתהפוך אותנו לספרטה. נכון, יש סנקציות על המדף, אבל הן ממתינות להקמת הממשלה החדשה. אם תקום ממשלה שונה, משוחררת מהנוכחות של נתניהו, היא תזכה לתקופת חסד. הבוחרים שהצביעו בעד המפלגות בגוש הימין לא סבורים כך וזאת זכותם, אבל הצבעתם לא משנה את המציאות.
יעקב אשר, גדי איזנקוט, מנסור עבאס
(צילום: אביגיל עוזי, ריאן פרויס)
אם היה למישהו ספק בצדקת הפסילה של נתניהו כשותף אפשרי, המהלכים שלו ביום הבחירות ואחריו הבהירו מי האיש ולאן פניו. משטרת ישראל קיבלה טיפ ממטה הליכוד, פשטה בניגוד לחוק על כמה תושבים ברהט ומיהרה לפרסם. המפכ"ל, דני לוי, מעורב בפרשה עד צוואר: לא ברור אם פעל כאן כשוטר או כשוטה. הסיפור היה פייק, משהו בין שקר גמור לקשקוש. אף על פי כן נתניהו נשא נאום הסתה ברשת, שנמשך בקמפיין ענק, מוכן מראש: הערבים גונבים את הבחירות.
הסיפור השני צץ יומיים לאחר הבחירות. ראש השב"כ דוד זיני ויו"ר ועדת הבחירות המרכזית השופט נעם סולברג ניפחו סיפור על חקירה ספציפית, מוגבלת, לממדים של שערורייה מזהמת בחירות. שוב, קשה לדעת אם נהגו בקלות דעת או בזדון. הפרסום הזין קמפיין שנועד לזרוע כאוס ולשבש את כינוס הכנסת ומימוש רצון הבוחר. שני הסיפורים משתלבים לקמפיין אחד. ראש השב"כ ומפכ"ל המשטרה פעלו כפירומנים, מבעירי אש, בשירות מפלגה. אם תקום כאן ממשלה אחרת היא תצטרך לשקול מחדש את כהונתם.
יש גם לקח: נתניהו לא מכיר יותר בכללי משחק. אי-אפשר לעבוד איתו. איזנקוט הבין עם מי הוא מתמודד. עם נבלים תתנבל, אמרו אבותינו.
לבד מהשאיפה להחליף שלטון, שני עקרונות איחדו את מפלגות השינוי: גיוס החרדים וחרם (מינוס הדמוקרטים) על המפלגות הערביות. תוצאות הבחירות הבהירו שאם הגוש רוצה להקים ממשלה, הוא יצטרך לוותר לפחות על אחד העקרונות - אולי על שניהם.
הוויתור על גיוס החרדים קשה מאוד. הגיוס היה הנושא המרכזי במערכת הבחירות, יותר מהמחדל, מהמלחמה, מההפיכה המשטרית, מיוקר המחיה. הוא יצר זהות משותפת: ברית המשרתים מול ברית המשתמטים. מחיר המלחמה בדם, בנפש, בשכול, השניא את הפוליטיקאים החרדים על כל משפחה משרתת. מצוקת כוח האדם בצה"ל ומולה קבלות הפנים החגיגיות לעריקים הוסיפו שמן למדורה.
"בשביל השלום אני מוכן לחבוש שטריימל", אמר פעם יוסי שריד. ספק אם היה אומר את המשפט היום: גם השלום התרחק וגם החרדים התרחקו. כסף לבדו לא יכול לגשר על התהום
"בשביל השלום אני מוכן לחבוש שטריימל", אמר פעם יוסי שריד. ספק אם היה אומר את המשפט היום: גם השלום התרחק וגם החרדים התרחקו. כסף לבדו לא יכול לגשר על התהום.
אם לא חרדים, ערבים. לכאורה, אי-אפשר להפר את החרם עליהם. אם נשכח לרגע את הרשימות הערביות של מפא"י, זה חרם שלא נשבר מאז קום המדינה. הוא היה נוח לשני הצדדים. אבל זעזוע 7 באוקטובר ומינוי בן גביר יצרו מצב חדש. הציבור הערבי הבין שמקומו בישראל - לא ברמאללה ובטח לא בעזה. הוא הבין גם שסילוק הכהניסטים מהממשלה הוא עניין של חיים ומוות עבורו, במובן הכי פשוט. מנסור עבאס ניצח בגדול: המצביעים, גם אלה שהצביעו למשותפת, אמרו השפעה, אמרו השתלבות. נפל דבר.
יש כאן הזדמנות היסטורית; ויש בעיה. תמיכת הערבים בממשלה, גם מבחוץ, לא תעבור בשקט. נתניהו יארגן צונאמי. ליברמן, שהחליט להיות הדובי לא-לא של גוש השינוי, יניף את נס המרד, אולי אפילו יחצה את הקווים. קל יהיה להעביר החלטות ראשונות בכנסת, גם חוקים, אבל אי-אפשר יהיה להסתמך על תמיכת המשותפת בסוגיות ביטחוניות ומדיניות. כל יום יבשר משבר.
בסוף זה או טיבי או ביבי. אין פתרון מושלם, אבל במצב שנוצר טיבי עדיף.
פורסם לראשונה: 00:00, 02.11.26
