מאז 2015 גדלה מפלגת הליכוד בזכות האוויר החם והרעיל שנפח בה קמפיין ה"רק לא ביבי". בניגוד למה שחשבו קמפיינרים של מפלגות האופוזיציה, בוחרי הליכוד לקחו את קמפיין הדה-לגיטימציה למנהיג המפלגה שלהם לא כהמלצה, אלא כעלבון.
במקום שיגרום להם לשקול החלפת מפלגה, הפך הקמפיין הלא ענייני הזה את ההצבעה למפלגת השלטון הכמעט נצחית של ישראל להצבעת מחאה. מנקודת המבט הזו, ולא רק ממנה, הבחירות שהיו הן סיומו של עידן פוליטי. 48 המנדטים שהשיגו מפלגות האופוזיציה הציוניות, הבהירו סופית למצביעיהן ומנהיגיהן כי החד-נס של הפלת נתניהו בכל מחיר ולפני הכל – היא רעל עכברים פוליטי. מנקודת המבט הזו – הציבור הלאומי מימין והמדינה, השיגו נצחון.
ראשי המפלגות
(צילום: shutterstock, שלו שלום, אלעד מלכה, דוברות הרשימה המשותפת, ריאן פרויס, אלכס קולומויסקי, Oliver CONTRERAS/AFP)
לאורך העשור האחרון, היווה קמפיין ה"רק לא ביבי", טיעון נגד שיתוף פעולה של המפלגות הציוניות עם הליכוד, למרות התאמה כמעט מוחלטת בתפיסות העולם ובאורחות החיים של מצביעי הציבור הלאומי-ציוני. בהיעדר הבדלים אמיתיים, הפך המאבק בין הלאומיים מימין והציוניים במרכז, למאבק על כח. כיוון שעל סוגיות כמו כלכלה, בריאות, ביטחון לאומי ורוב הסוגיות האזרחיות, שני הצדדים מסכימים, התרכז הריב הפוליטי בשאלה: מי מחליט? ביבי מנצח הבחירות של צד אחד, או המשפטנים הדווקניים של הצד השני.
המאבק הזה יכול להגיע כעת לסיומו. היוהרה ותחושת האדנות שהובילה לקמפיין ה"רק לא ביבי" – שנמכר עד הרגע האחרון כמתכון בטוח לנצחון – התחלף ברגע אחד בבהלה ומבוכה. מצביעים שלא רצו לשמוע על ישיבה עם הליכוד תחת נתניהו, החלו לנהל בפרלמנטים ושולחנות שבת שיחות גישור אזרחיות\משפחתיות בניסיון להגיע להסכמה על ממשלות איחוד לאומי-ציוני, שיאפשרו לנציגי גוש השינוי להפוך לשותפים בשלטון – לצד נתניהו.
על פניו מדובר בהזדמנות פז. אחרי הכל, התנפצות גוש השינוי התרחשה במקביל להתפכחות כואבת של המצביעים הלאומיים של הגוש האמוני, הבנוי על האמונה שהתבררה ככוזבת כי חיבה עזה למסורת אבותינו היא תנאי הכרחי לערבות הדדית בין יהודים. דווקא הסיעות החרדיות, המייצגות את המצביעים "הכי יהודיים" על הנייר, לא הצליחו להתעלות לגודל השעה במלחמה. מאידך, דווקא המצביעים "החילוניים" של גוש השינוי, גילו בשלוש השנים האחרונות דבקות בשורה של מצוות מעשיות, בשבילן הן נתנו את נפשם.
במקום חדוות החיבור המחודש עם אחים פוליטיים שהופרדו, מתגלה בימים האחרונים כי העלבון וההרגל חזקים לא פחות מההיגיון
אלא שבמקום חדוות החיבור המחודש עם אחים פוליטיים שהופרדו, מתגלה בימים האחרונים כי העלבון וההרגל חזקים לא פחות מההיגיון. גורמים לא מעטים בימין הפכו את ההסדר הפוליטי שנכפה עליהם בתקופת החרם להסדר רצוי מלכתחילה. למרות ההזדמנות, איש מחברי הכנסת של הליכוד לא קרא לאחדות. הגדיל לעשות ח"כ אופיר כץ שציין כי הליכוד לא מתעקש רק על תפקיד ראש הממשלה לנתניהו, אלא גם על מבנה הקואליציה. "מי שירצה, יכול להצטרף לממשלה על בסיס הקואליציה הקיימת", הוא פסק.
האמירה של כץ, על רקע שתיקה רועמת בכל הנוגע לשיתוף פעולה או אחדות עם הצד השני, היא הימור מסוכן. מצביעי גוש השינוי לא צפויים לקפוץ למחנה הפוליטי השכן או להשלים עם מציאות בה הם גלגל רביעי לליכוד, לחרדים ולציונות הדתית. במידה והם לא יקראו לקחת כשותפים שווים, הם יתחילו להתרגל לרעיון של שותפות מסוכנת עם המפלגות הערביות, ויצרו גוש פוליטי אדום-ירוק, שעשוי תוך שנים ספורות לגרום לכך שרחובות תל אביב יראו כמו רחובות פריז.
על הליכוד לנהוג בנדיבות ובחוכמה עם הצד שחלומו נופץ. מנהיגי הליכוד ומצביעי המפלגה, לא צריכים לנהוג כחבריה של קבוצת לחץ המבקשת למקסם את כוחה, אלא על פי האינטרס הממלכתי, הכללי, הנגזר מהגדרתה העצמית כמפלגה הלאומית של ישראל. אם לא יעשו כך, תוביל צרות העין, העלבון, הנקמנות והחשבונאות הפוליטית, לברית ואסון פוליטי שילוו אותנו עשורים קדימה.
במידה ומפלגות גוש השינוי לא ייתפסו כשותפים שווים לליכוד, הם יתחילו להתרגל לרעיון של שותפות מסוכנת עם המפלגות הערביות
