ב-17 בינואר 1994 במהלך דיון בכנסת שנגע למשא ומתן עם סוריה על עתיד רמת הגולן, דרש חבר הכנסת מיכאל איתן מממשלת רבין להגדיר קווים אדומים. מי שעלה להשיב לאיתן היה סגן שר הביטחון אז, רב-אלוף (במיל') מוטה גור. "אני", הוא אמר לו, "סירבתי להגדיר קווים אדומים גם כשהייתי אלוף וגם כרמטכ"ל – לא בלבנון ולא בשום מקום". וגם הסביר: "אני נגד קביעה אשר הופכת אותנו לעבדים למה שהיה, במקום שבו צריכים לתת פתרונות למה שיהיה". זה משפט מפתח, אם להיות מליציים, שראשי גוש השינוי צריכים לאמץ, נוכח שרשור המלכודות שלתוכן כלאו את עצמם בחודשים שקדמו לבחירות.
איזנקוט
(צילום: MAYA LEVIN / AFP)
איזנקוט, ייאמר לזכותו, היה נחרץ וברור רק במה שקשור לישיבה עם נתניהו. "אני מתחייב חד-משמעית", אמר כשבוע לפני הבחירות, "שאני לא אשב תחת נתניהו, גם לא ברוטציה. ואם זה יקרה אתפטר שעה אחרי". במה שנוגע לשותפות עם המפלגות הערביות והחרדיות הוא השאיר דלת פתוחה. "מפלגה שתקבל את קווי היסוד שלנו", אמר, והדגיש – "ותסכים לשלוח את בניה ובנותיה לשירות צבאי או לאומי, נראה אותה כשותפה". אם כי הוא גם הבהיר שיתנגד לחוק ההשתמטות, והודה שהוא לא רואה מפלגה ערבית שתסכים לכך.
נפתלי בנט, יו"ר ביחד, היה נחרץ הרבה יותר: "אני לא יושב עם מפלגה חרדית אנטי-ציונית בממשלה הבאה בשום אופן". דברים דומים אמר ביחס למפלגות הערביות, וגם ביחס לנתניהו: "לא נשב איתו בשום קונסטלציה". יאיר גולן אמר "כן" לערבים; "לא", בחצי כוח לחרדיות; ו"לא" מוחלט לנתניהו. ואת תפקיד דובון לא-לא, החביב עליו במיוחד, מילא בהקפדה יתרה אביגדור ליברמן: לא לחרדיות, לא לערבים, לא לנתניהו.
אלא שהחיים, כמה נדוש, הרבה יותר מורכבים מסיסמאות שפורחות ומופרחות לאוויר עד הרגע שבו תוצאות האמת נוחתות על קרקע המציאות ומציגות את הנתונים: 48 מנדטים לגוש השינוי, 53 מנדטים לגוש נתניהו, 19 מנדטים למפלגות הערביות. ואם לדייק, עד הרגע שבו צריך למצוא את הדרך להקמת ממשלת השינוי במפה שמקושקשת כולה באדום. או לפחות בחלקה הגדול. להסביר מדוע מה שהיה בלתי קביל אתמול, יהפוך לגיטימי מחר.
וזו התשובה: כי אין ברירה. כי זה רצון הרוב שבא לידי ביטוי ב-67 מנדטים. הציבור לא הלך לקלפי כדי להכריע מי יקבל איזה תיק, או מי יישב ליד מי בשולחן הממשלה. הוא ביקש שינוי. להחליף את הממשלה הכושלת בתולדות מדינת ישראל, להתיז מהלשכות את 33 השרים, שגם אם פה ושם היה מי שאכן מילא את תפקידו באמונה, רובם הגדול היו אכזבה גדולה. אכזבה ותסכול. ממשלה שהפכה את המשרדים למפעל ענק של חלוקת כיסאות והטבות על חשבון הטיפול במערכות הבריאות, החינוך, הרווחה, שיקום יישובי הצפון והדרום ושיפור חיי האזרחים. ששיחקה בתקציבים כמו בכסף הפרטי של ראשיה כדי להבטיח את המשך שלטונה, תוך שהיא מקדישה אין סוף מאמצים ומשאבים לקידום חוק ההשתמטות המושחת.
החיים, כמה נדוש, הרבה יותר מורכבים מסיסמאות שפורחות ומופרחות לאוויר עד הרגע שבו תוצאות האמת נוחתות על קרקע המציאות ומציגות את הנתונים: 48 מנדטים לגוש השינוי, 53 מנדטים לגוש נתניהו, 19 מנדטים למפלגות הערביות. ואם לדייק, עד הרגע שבו צריך למצוא את הדרך להקמת ממשלת השינוי במפה שמקושקשת כולה באדום
ומה זה אומר? שהזיגזוג בין מפלגות ערביות, לחרדיות, לממשלת אחדות, הוא רעה חולה. שמה שמתחייב בשעה זו – כן, גורלית, אין מילה אחרת – זה להיפרד, בצער גדול אולי, מההבטחות שהיו יפות לשעתן. לזכור שאין דרך להקים ממשלה בלי פשרות, ואין דרך לממש שינוי בלי לקבל אחריות. לבחור את החלופה הפחות כואבת. לקבוע סולם עדיפויות, לסכם קווי יסוד ולהגיע להחלטה. ואגב כך לזכור כי חוק יסוד הממשלה לא מחייב קואליציה של 61 חברים. די אם בכנסת יש רוב כזה שימנע, כך יש לקוות, את הפלתה. לנצל את ההזדמנות להקים ממשלה רזה, יעילה, ולהאמין שהציבור יידע לשפוט את ההחלטה על פי התוצאות בשטח. להביא שינוי. להיות ממשלת תיקון. להוכיח שאפשר לנהל את המדינה אחרת: פחות כיסאות, פחות פוליטיקה קטנה, יותר בריאות, יותר חינוך, יותר רווחה ויותר אחריות לאומית. בדיוק כמו שאמר מוטה גור לפני 32 שנים, להשתחרר מכבלים משעבדים ולהתמקד בפתרונות שיבטיחו עתיד טוב יותר. בקיצור: לכו על זה.
פורסם לראשונה: 00:00, 04.11.26
