הדמוקרטיה הישראלית הייתה אמורה להתפרק לפי נבואות זעם אפוקליפטיות ששודרו כאן ערב ערב בשל מגוון סיבות. החל מביטול הבחירות והקמת מדינת הלכה, ועד להסתערות אלימה על משכן הכנסת. כעת, משהקלפיות נסגרו והתוצאות התבהרו, ניכר בעליל שאף תסריט אימים מאלה לא התממש.
בצלאל סמוטריץ'
(צילום: עוז מועלם )
אולם הסכנה האמיתית לדמוקרטיה אינה נובעת מהרכבה של ממשלה כזו או אחרת, אלא מאובדן האמון העמוק של הציבור במערכת הפוליטית ובמנהיגיה. אין מדובר עוד רק בהפרת הבטחות בחירות סדרתיות, אלא בתחושת קשות המחלחלת ברבים בדבר חוסר אחריות לאומית גורף. כל אדם סביר, למעט אידיאולוגים קיצונים, מבין היטב כי הקמת ממשלת מיעוט צרה (מכל צד שהוא) תעמיק את השסע הקיים ותשתק את המדינה. מנגד, החלופה של הליכה לבחירות נוספות מהווה תסריט הרסני לא פחות. כעת נוצר חלון הזדמנויות נדיר שבו אף צד אינו יכול להקים ממשלה בכוחות עצמו. במקרה הזה מתקיים הכלל - מינוס כפול מינוס שווה פלוס.
הפוליטיקאים חייבים להפגין קוהרנטיות ויושרה. מותר להם להפר הבטחות, כאשר הנסיבות משתנות. לשם כך אנו מקיימים בערב ראש השנה טקס של התרת נדרים. לכן כאשר לאחר היוודע תוצאות הבחירות מנהיג מצהיר על תום עידן "אנחנו והם", נכון שבו-בזמן יקרא להקמת ממשלת אחדות.
באותה מידה, לא ניתן להניף את נס "ברית המשרתים", ובמקביל לבחון אפשרות של הקמת ממשלה בהישענות על המפלגות החרדיות והערביות – בין אם בתוך הקואליציה ובין אם בתמיכה מבחוץ. אין מדובר בהדרה או בפגיעה בשוויון האזרחי, אלא בהכרח קיומי. דווקא ממשלה רחבה שאינה תלויה בהם יכולה לצרף חלק ממפלגות אלו.
עד לא מזמן היה נושא השוויון בנטל דגלה המרכזי של "ממשלת השינוי" מול ממשלת הימין שטיפחה את הברית עם החרדים. חלק מנושאי המאבק, בעיקר מקרב הציונות הדתית, ניסו להדביק להם את התווית של "הדיוטים שימושיים" אליבא דה-מפלגות השינוי, שכל חפצם היה להפיל את שלטון נתניהו, בעוד נושא הגיוס עניין אותם כשלג דאשתקד. הליכה כעת עם המפלגות החרדיות תייצר חוסר אמון משווע מצד רבים מבני הציונות הדתית שהאמינו בהכרח בשינוי. ויהיה בעיקר עוול מוסרי כלפי חיילי מילואים ומשפחותיהם, שממשיכים לטחון מאות ימי מילואים.
מעבר לאכזבה, יש כאן החמצה אנושה של חידוש הברית בין המחנה הציוני-דתי לציבור הליברלי. ברית זו חורגת מההיבט הפוליטי הצר, ונועדה לחבר בין ערכים המצטיירים כסותרים במרחב הציבורי. הליכה לממשלת שינוי צרה, תביא בהכרח לחזרה לבסיס האם ולהקמה מחדש של ממשלת ימין על מלא שאת השלכותיה חווינו עד היום.
יש כאן החמצה אנושה של חידוש הברית בין המחנה הציוני-דתי לציבור הליברלי. ברית זו חורגת מההיבט הפוליטי הצר, ונועדה לחבר בין ערכים המצטיירים כסותרים במרחב הציבורי
לממשלה הנוכחית, שפעלה ביודעין למען תומכיה בלבד, יש הזדמנות פז להחזיר את אמון העם ולהוכיח שהיא פועלת לטובת הכלל. עליה להסתכל במראה ביושר ולהודות: "נכשלנו, לא הצלחנו לשכנע בצדקת דרכנו". עליה להושיט יד ולפעול להקמת ממשלה ציונית רחבה – כזו שתוכל להתחיל בתהליך הריפוי והפיוס הנדרש.
בהפוך על הפוך, ישנו מנהיג אחד שיכול לחולל את הטוויסט בעלילה: בצלאל סמוטריץ'. בטורים רבים תקפתי את משנתו שראתה בהתיישבות ערך בלעדי. אולם לאחרונה הוא הצהיר כי למען ממשלת אחדות הוא מוכן להתפשר, ובכך העמיד לפתחו מבחן מנהיגות אמיתי. זו הזדמנות להוכיח כי הוא רואה את הערך העצום של עם ישראל. עליו לומר לראש הממשלה בגילוי לב: "אינך יכול להקים ממשלה צרה. אם פנינו לבחירות נוספות – אני פורש מהגוש. כדי שנוכל להמשיך לשיר 'עם ישראל חי', חייבים ממשלת אחדות".
