קשה לחשוב על טענה משונה יותר מזו הגורסת שההצבעה למפלגות הערביות שיבשה את המהלך התקין של הבחירות. ראשית, משום שהתוצאות (19 מנדטים) הולמות כמעט בדיוק את אחוז האזרחים הערבים (כמעט 20 אחוזים). שנית, משום שגם אם יש חשדות, שצריך לחקור, באשר לעידוד ההצבעה במגזר הערבי על ידי גורמים זרים – הרי שהצבעתם הייתה לפי מצפונם. אם גורמים זרים אכן עודדו אזרחים ערבים להצביע, הם עשו את מה שמדינת ישראל צריכה לעשות לגבי כל אזרחיה: לעודד הצבעה. הבחירות יכולות להיפסל רק אם אזרחים הצביעו בניגוד למצפונם, אבל מכיוון שההצבעה ממילא חשאית ופרטית, והתוצאות מעידות שהערבים בחרו במפלגות שמייצגות אותם, אין סיבה לערער על התוצאות – גם אם, מן הסתם, את החשד להשפעה הזרה צריך לחקור.
כל עוד ישראל מזוהה עם נתניהו נתקשה לשפר את מעמדנו. ואם מישהו נזקק לסיבה נוספת לכך שאסור לו להמשיך כראש ממשלה, הרי זה הצורך הדחוף בשיקום דימויה של ישראל בארה"ב
אחת האופציות שלא עולות לדיון באשר להרכבת הקואליציה היא ממשלת אחדות שנתניהו אינו בראשה. מכיוון שלפי החוק אי אפשר לכהן כשר תחת כתב אישום, אפשר להעניק לנתניהו את תואר מ"מ ראש הממשלה, והוא יהיה חבר בכל הקבינטים והפורומים החשובים. כך אפשר יהיה, מצד אחד, לממש את ההבטחה של גוש השינוי לא להצטרף לממשלה תחת נתניהו, שכן הוא אינו ראש הממשלה; ומצד שני לפתור את התסבוכת הקואליציונית באמצעות אחדות. כך נתניהו יזכה לכל ההטבות שבאות עם התפקיד וגם יוכל לתרום מניסיונו ומקשריו עם טראמפ, אך גם יאבד ממעמדו וממשקלו כמנהיג ישראל.
(צילום: אלכס קולומויסקי, טל שחר)
סביר שנתניהו יתנגד, אבל למעשה אין לו ברירה: בשום קונסטלציה מתמטית הוא לא מסוגל להקים קואליציה. למעשה, המצב הפוליטי הנוכחי מהדהד את זה ששרר לאחר בחירות 1988. אז, בניגוד לתוצאות של 1984, שהסתיימו בתיקו ולכן הוחלט על רוטציה בין יצחק שמיר מהליכוד לשמעון פרס מהמערך, התוצאות אפשרו לליכוד להקים קואליציה קלושה עם ממשלה צרה, ולמערך לא. לכן, בניגוד לממשלת האחדות של 84׳, ממשלת האחדות של 88׳ יצאה לדרכה כאשר שמיר נקבע כראש הממשלה לכל הקדנציה. וכך גם כיום: משום שרק איזנקוט יכול להקים ממשלה, גם אם קלושה, הוא יכהן כראש הממשלה למשך כל הקדנציה, ואילו נתניהו יגלם את תפקידו של פרס שמונה כשר אוצר ב-88׳: בעל תפקיד בכיר, אבל לא הראש.
ההכרזה של הנשיא טראמפ על הפסקת הסיוע הביטחוני לישראל החל מהשנה הבאה מתוארת כהצעה שהועלתה בכלל על ידי נתניהו, שהציע כבר לפני שנים לוותר על הסיוע כדי לחזק את אי-תלותה של ישראל בארה״ב. אבל התיאור הזה אינו מדויק. ראשית, משום שגם נתניהו דיבר על הפסקה הדרגתית ולא בבת אחת, כפי שקורה עתה. שנית, משום שאיך שלא נהפוך את זה, סיוע לעולם לא יכול להיות מיותר. שלישית, משום שעצם הפסקת הסיוע הביטחוני, גם אם יומר בעסקאות רכש בין ישראל לארה״ב, היא כשלעצמה גורם שמחליש את הזיקה בין אמריקה לישראל, ואף יפגע בדימוי של ישראל כמדינה שנתמכת בכל מקרה על ידי אמריקה (והמלחמה האחרונה הוכיחה עד כמה התמיכה הזו קריטית). וחשוב מכל, ההודעה על הפסקת הסיוע ביום הבחירות בארה״ב נועדה לסייע לרפובליקנים, מה שמלמד עד כמה הזיקה לישראל נעשתה לנטל.
האמת היא שכל עוד ישראל מזוהה עם נתניהו נתקשה לשפר את מעמדנו. ואם מישהו נזקק לסיבה נוספת לכך שאסור לו להמשיך כראש ממשלה, הרי זה הצורך הדחוף בשיקום דימויה של ישראל בארה"ב.
