על פי כל היגיון אסטרטגי, השבוע הזה היה אמור לדחוף אותנו אל חיקו של ההכרח. תוצאות בחירות האמצע בארצות-הברית וענני המלחמה המתרקמת מול איראן היו צריכים להבהיר לכל הנהגה שפויה שאין לנו את הפריבילגיה לנהל מלחמה קיומית מתוך מחנות מבוצרים. מדינת ישראל ניצבת בפני אתגרים עצומים בשנים הקרובות: במדיניות החוץ שלה, באתגרי האנטישמיות ובמאבק מול אויבים מתוחכמים בכמה גזרות. לאתגרים הללו חובה להגיע יחד, כתף אל כתף. אבל במקום להתעלות לגודל השעה, בליכוד מנצלים את גודל השעה. מנצלים את השבריריות, את הפחד, את הבחירות הדמוקרטיות עצמן, בשביל מסע דה-לגיטימציה לחוקי המשחק. אם בשבוע שעבר השאלה המרכזית הייתה עם מי לגיטימי להקים ממשלה, כעת השאלה היא אם תוצאות הבחירות בכלל לגיטימיות.
שש שנים אני כותבת בעד אחדות ציונית, על כל פגמיה הרבים, מתוך תפיסת אין ברירה. מה לא עברנו בשנים האלו, ועדיין הקרע בתוך הרוב הציוני נותר על כנו. לסנטימנט הזה לא היו בוחרים בקלפי מסיבות רבות, חלקן מובנות מאוד. אבל התוצאות השאירו רק ברירות גרועות. בימים הראשונים לאחר הבחירות גברו הקולות שביקשו אחדות, וגוש השינוי נסדק. המפלגות השונות היו צריכות לתמרן בין שלל ההבטחות שפיזרו לכל עבר, הזיעו בניסיון נואש להיחלץ ממצבן והבינו שהפלונטר מורכב. בינתיים בדעת הקהל, קולות משמעותיים משני המחנות הצביעו על האחדות כמוצא אחרון, כמעט הכרחי. למרות משבר האמון, שלא לומר השנאה, השורה בין הצדדים. רק במוסף זה פורסמו בשבוע שעבר ארבעה מאמרים שונים שביקשו להשיב את האפשרות הזו לשולחן. אחדות פוליטית אינה מחיקת מחלוקות ואיננה מופע של תמימות. היא בסך הכל כלי עבודה, שלעיתים הוא הכרחי כדי לבלום הידרדרות.
נתניהו. הצית אש
(אלכס קולומויסקי)
אלא שבמקום שבו חלקים גדולים בציבור חיפשו גשר בכל מחיר, מפלגת השלטון פירקה את היסודות. זה התחיל מדה-לגיטימציה גמורה למפלגות הערביות, ועבר מהר מאוד להגברת הווליום סביב קמפיין "גניבת הבחירות", שנולד הרבה לפני שאיזשהו פתק הצבעה בכלל פגש קלפי. הוא תוחזק בערוץ 14 לאורך ימי שידור שלמים, וזכה להדהודים גם מצד ראש הממשלה וחברי כנסת לקראת הגשת התוצאות לנשיא. ראינו את הפרוטוקול הזה בפעולה כבר בבחירות 2022: בליל סגירת הקלפיות, כשמדגמי הטלוויזיה עוד לא בישרו על הרוב, מיהרו עורכי הדין של הליכוד להפיץ הודעות דרמטיות על זיופים שיטתיים, שוחד ואלימות בחברה הערבית, תוך האשמת ועדת הבחירות בטיוח. ברגע שהתברר שגוש נתניהו השיג 64 מנדטים, הטענות נעלמו כלא היו. הפעם, לאור התוצאות, התוכנית פשוט עלתה שלב.
לתוך שדה המוקשים הזה נגרר השבוע גם שירות הביטחון הכללי. קשה לנמק את התנהלותו של ראש הארגון דוד זיני, ובכל זאת התקווה היא שמדובר בטירון המתנהל ברשלנות, ולא בחייל פוליטי. מה שהחל בהבטחה שיום הבחירות מתנהל כסדרו, המשיך לשורת הדלפות על חקירה בחשד לזיופים כבדים, רצון לחקור חברי כנסת ללא הצגת ראיות, ותדרוכים אנונימיים מסביבתו ששפכו דלק למדורת הקונספירציה. זרע הפורענות נטמן, ולא משנה איזו השתדלות נעשתה לאחר מכן לתת לגיטימציה לתוצאות על ידי הנשיא, יו"ר ועדת הבחירות ואפילו זיני עצמו.
נתניהו ומקורביו הציתו אש, וחושבים שבכוחם לשלוט בלהבות, אבל פירוק האמון הציבורי בכל גוף ממלכתי לעולם לא ייעצר איפה שנוח לך. כעת, גם תומכי האחדות הגדולים ביותר נותרים נבוכים מול הפגיעה הברורה בדמוקרטיה.
*
הכאוס וחוסר האמון מעמידים את ראשי גוש השינוי בעמדה כמעט בלתי אפשרית. שותפות פוליטית יכולה להירקם רק במרחב שבו קיים מינימום אמון. נתניהו מעולם לא הצטיין בכך, אבל המהלכים האחרונים מייצרים תנועה הפוכה ומתבקשת ‑ לסגור כל פתח לאחדות ולהתקדם במהירות לממשלת חירום. התלכדות מחדש של מחנה השינוי סביב ההבטחה להחליף את נתניהו היא בבחינת חוסם עורקים על דמוקרטיה שברירית כל כך.
אלא שהנסיגה הזו משרתת את נתניהו לא פחות. ברגע שמחנה השינוי מתבצר בסירובו, נטל ההוכחה מתהפך. מי שעירער על הלגיטימיות של הבחירות הופך למי שקורא לממשלה רחבה (בתנאים שלו), בעוד מי שמבקש להגן על הממלכתיות מתויג כמי שמסרב להכיר בצורכי השעה הביטחוניים והמדיניים. מבחינת נתניהו הפוליטיקאי, הוא בסך הכל מכין את קמפיין הבחירות הבא שלו. הוא מניח שכל ממשלה בתמיכת המפלגות החרדיות או הערביות תתרסק מהר, והוא יוכל להיבחר שוב תחת הטענה שההצבעה הערבית לא לגיטימית, ושגוש השינוי הפר את הבטחותיו ונעזר בתומכי טרור או בגד בברית המשרתים.
התרגלנו לציניות הגמורה של נתניהו הפוליטיקאי, ועולה השאלה אם נתניהו האסטרטג מסוגל לבקוע מתוך התשוקה לרסק את יריביו. האם יצליחו הליכוד ונתניהו להבין עד כמה המצב סבוך ומר, ויושיטו יד אמיתית לשותפות אחרי הסערה שחוללו?
התרגלנו לציניות הגמורה של נתניהו הפוליטיקאי, ועולה השאלה אם נתניהו האסטרטג מסוגל לבקוע מתוך התשוקה לרסק את יריביו. האם יצליחו הליכוד ונתניהו להבין עד כמה המצב סבוך ומר, ויושיטו יד אמיתית לשותפות אחרי הסערה שחוללו? לא מתוך מניפולציה, אפילו לא מתוך חיבה, אלא אך ורק לאור גודלם של האתגרים העומדים על הפרק. החשש הוא שגם אם תהיה התפכחות כזו, היא עלולה להיות מעט מדי ומאוחר מדי.
*
לאן מכאן? כנראה שלממשלת מיעוט שימיה יהיו קצרים והמתנגדים לה יהיו רבים וקולניים. ממשלת אין ברירה. אבל רגע לפני, ייתכן שמוטב לנסות עוד מהלך אחד. גם מתוך הוגנות, גם מתוך רצון לשקף לבוחרים את כנות הכוונות. השבוע אירח איזנקוט במשרדו את מי שצעק מחוץ לביתו שהוא זה שרצח את בנו. קריאה מחרידה לכל הדעות. הוא הסכים להיפגש עם המפגין, קיבל את התנצלותו, אפילו חתם בחיבוק. זה מהלך לא מובן מאליו. עם אותה איכות בדיוק יכול איזנקוט להתייצב מול המצלמות, ולהציב תנאי סף פשוטים וממלכתיים: הכרה מלאה ובלתי מעורערת בתוצאות הבחירות, שמירה על עצמאות שומרי הסף, והתמקדות במשימות הביטחון והחברה הדחופות. משא ומתן עם נתניהו בארבע עיניים יכול להיות תחום בשבוע ימים, למניעת מריחות.
אולי הסיכוי לאחדות הוא אפסי, אבל הרבה דברים טובים אחרים יכולים להיוולד ממהלך כזה. עמידה ישרה כזו מחזירה את היוזמה למחנה השינוי, ומפרקת את המלכודת שממנה איזנקוט וחבריו יוצאים סרבנים בעל כורחם. הפעם הם יהיו אלה שקובעים את גבולות הגזרה של הממלכתיות ‑ ומשאירים את נתניהו להסביר לציבור למה פעם נוספת הוא בחר בפירוק.
פורסם לראשונה: 00:00, 06.11.26
