סבב ההתייעצויות של נשיא המדינה עם הסיעות סיפק הצצה מאלפת לרוח התקופה, לגבולות השיח הפוליטי בישראל, ובעיקר להתנהלותו של מי שאמור להיות נשיאם של כלל האזרחים. ולא, אינני מופתעת. מה שראינו הוא המשך ישיר להתנהלותו של הנשיא בשנים האחרונות: תגובות מאוחרות וזהירות מדי לנושאים קשים, חתימה על פגזים שנועדו לעזה ועוד. לא ציפיתי שיאמץ את עמדות החברה הערבית, אבל ציפיתי שיעמוד בסף בסיסי של הוגנות דמוקרטית, אנושיות ומנהיגות.
החברה הערבית הצביעה בבחירות בהמוניה, מתוך מחאה ומתוך רצון להשפיע. למרות הכעס, הניכור וחוסר האמון, בחרה להשתתף במשחק פוליטי שכלליו מעולם לא היו שוויוניים. וכך שתי המפלגות הערביות הגיעו לבית הנשיא עם תפיסות שונות, אך שתיהן ביקשו לתרגם את כוחן להשפעה ממשית.
רע"מ אצל נשיא המדינה
(צילום: אורן בן חקון)
אלא שבמקום לזהות את ההזדמנות ולצאת באמירה ברורה נגד הגזענות והדה-לגיטימציה כלפי הציבור הערבי, החזיר הרצוג את נציגיו למבחני הנאמנות המוכרים: חמאס, ביטחון וגבולות השותפות. מול אמירות המציגות את הציבור הערבי כאויב הסתפק בהסתייגויות זהירות, ואף הקשה על נציגי הדמוקרטים. הבעיה היא לא רק במה ששאל, אלא מה בחר שלא לאתגר. אותו פער נחשף בהתייחסותו למפלגת עוצמה יהודית: שיבח את צעדיו של בן גביר בבתי הכלא, אך הסתייג מהשפלת עצורים בשל הנזק התדמיתי לישראל. האם הבעיה היא הפגיעה בכבוד האדם, או העובדה שהעולם נחשף אליה? ואם עסקינן בתדמית - האם הנשיא מודע לאופן שבו העולם מביט כיום בישראל ובדמוקרטיה שלה?
הייתי מציעה לנשיא הרצוג תרגיל פשוט: לתרגם את השיח בבית הנשיא לאנגלית או גרמנית, ולשאול כיצד היה נשמע אילו נשיא בדמוקרטיה אחרת הטיל כך ספק בלגיטימיות של נציגי מיעוט. הדרת האזרחים הערבים אינה חדשה; הממלכתיות הישראלית מעולם לא כללה את כל אזרחיה בשוויון. אבל בשלוש השנים האחרונות, עם הכרסום בדמוקרטיה והתחזקות הכוחות הלאומניים, נשחקו גם גבולותיה הפגומים ממילא. מטריד במיוחד שהנשיא הזה, המזוהה עם המחנה הדמוקרטי-ליברלי, מאמץ את נקודת הייחוס של הימין הקיצוני. במקום לעמוד על המשמר, הוא מעניק להקצנה ביטוי ממלכתי - וכך הדמוקרטיה נשחקת גם בידי מי שאמורים להגן עליה.
דווקא כשהחברה הערבית בוחנת מחדש את דרכי השפעתה, ורוב הציבור מבקש להביע אי-אמון בממשלה הנוכחית, מחמיץ הנשיא הרצוג את ההזדמנות להוביל שינוי בשיח ולבנות עתיד חדש - וזה לא בהכרח קשור להמלצות
אינני תמימה. אני מכירה היטב את מורכבות היחסים בין יהודים לערבים ואת המרחק בין האזרחות הפורמלית שלי לאזרחות המהותית שאני מבקשת לממש. אבל דווקא כשהחברה הערבית בוחנת מחדש את דרכי השפעתה, ורוב הציבור מבקש להביע אי-אמון בממשלה הנוכחית, מחמיץ הנשיא הרצוג את ההזדמנות להוביל שינוי בשיח ולבנות עתיד חדש - וזה לא בהכרח קשור להמלצות.
איננו זקוקים לעוד איפטאר חגיגי בבית הנשיא או לתמונה סביב שולחן משותף כתחליף לשוויון, כשבשולחן שבו מתקבלות ההחלטות הלגיטימיות שלנו עדיין מוטלת בספק ואנו נדרשים לעמוד במבחני אמון. וכאשר גם מוסד הנשיאות מאמץ את גבולות הלגיטימיות שמשרטטים הכוחות המדירים, הוא אינו רק משקף את המשבר הדמוקרטי, הוא הופך לחלק ממנו.
פורסם לראשונה: 00:00, 08.11.26
