קו ישר עובר בין ההחלטה להשאיר את אחוז החסימה גבוה לבין המוכנות לשבת שוב עם המפלגות החרדיות, מוכנות שמגיעה הפעם מהצד השני של המפה הפוליטית.
הכנות לקראת אירועי השבעת הכנסת
(צילום: דוברות הכנסת - דני שם טוב )
לכאורה, ראשי "מחנה השינוי" צודקים. ההסבר שלהם הולך ככה: צריך לבחור בין ישיבה עם הערבים, ישיבה עם החרדים או ישיבה עם ביבי. עם ביבי אי-אפשר לעבוד כי הוא פשוט ישקר וימשיך הלאה, ומנגד - הישענות על המפלגות הערביות מסוכנת מדי, אז מה אתם מציעים במקום?
אלא שהשקר באמירה הזו טמון בכך שהמלכודת הזו, שמלווה את מדינת ישראל כבר תקופה ארוכה, אינה גזרת גורל. זאת על אף שיש כאלה שרוצים לשכנע אותנו בזה. אותה דרך ללא מוצא היא בחירה אקטיבית של ראשי המפלגות משני הגושים להשאיר את אחוז החסימה גבוה כדי למנוע, כמעט בכל מחיר, כניסה של כוחות חדשים. ואז, כשישראל מגיעה שוב ושוב לאותה מלכודת, המנהיגים נאלצים להפר הבטחות בחירות, לפגוע בעתיד המדינה או להישען על מפלגות לא ציוניות, הכל בטענה של "אין ברירה".
במחקר שעסק בשאלה מדוע טיפול מסוים בסמים פסיכדליים מסייע לאנשים הסובלים מדיכאון קליני, הועלתה השערה מרכזית שמשמשת בשדה הטיפולי עד היום: דיכאון אינו נובע מעצב ואינו זהה לו, אלא מתפתח מתוך נוקשות וחוסר גמישות של המוח, נפילה חוזרת ונשנית לאותם דפוסי חשיבה והתנהגות שמובילים לסבל בל-יתואר. הטיפול בפסיכדליים, ברישיון ובפיקוח, לא מכניס שמחה לתוך העצב, אלא יוצר "כאוס חיובי". הוא מנער מערכת שהפכה נוקשה מדי, ובכך מאפשר התחדשות, תפקוד ויציאה מהדיכאון.
המערכת הפוליטית בישראל, ואיתה המדינה כולה, שקועה בדיכאון עמוק. היא נופלת לאותם דפוסים שוב ושוב, אינה מצליחה להתמודד עם המשימות הבסיסיות ביותר, ונגזר עליה להיכנס למעגל של נפילות וסבל אין-סופי.
עוז בן נוןהניסיון לצייר זאת כגזרת גורל הוא שקרי. הרבה מעבר לשאלה "עם מי הולכים", צריך להודות בכך שהחברה הישראלית כלואה בידי מנהיגיה. הם אינם מוכנים לנער את המערכת ולפתוח פתח לפתרונות חדשים, פשוט מפני שאינם מוכנים לוותר על כוחם.
כל עוד לא יתרחש שינוי מבני, שיוכל להתחיל בצעד מתבקש כמו הורדת אחוז החסימה, נמשיך ליפול שוב ושוב לתוך הנוקשות הפוליטית, הבורות וחוסר התפקוד, שבחיים האמיתיים עלולים להסתיים בקריסה. החברה הישראלית חייבת לדרוש את השינוי הזה: ריפוי שמתחיל מניעור הגון של המערכת ומערבוב מחדש של הקלפים.
