בישיבה הדתית לאומית שבה למדתי, תלמידים היו מסיימים ימי לימוד ארוכים אחרי 23:00 בלילה ויוצאים לסבב אימונים לצבא, בבית המדרש היו לומדים ספרי קודש ובחדרים קוראים סיפורים של מורשת קרב. זה האקלים שבו צמחו חבריי להיות לוחמים בצה"ל, וגם מעבר לכביש בתיכון החילוני חונכו תלמידים לשירות משמעותי. סדנאות גדנ"ע, שיחות עם אנשי צבא, סיורים והרצאות סביב השירות. אלה הביאו את הבוגרים של מסלולי החינוך הללו לשירות צבאי משמעותי, התעקשות על לוחמה, מיונים לתפקידים נחשקים ואפילו בעלי פטור שמתעקשים להתגייס.
(צילום: שאול גולן)
אם לא היה חוק המחייב בגיוס, אפשר להניח שרבים מהם היו מתגייסים בכל זאת בגלל הערכים שעליהם גדלו והסביבה שבה צמחו. וכעת הגיע הזמן לשקול ברצינות את הרעיון של צבא מקצועי, צבא שיישאר צבא העם כי כולם יוזמנו להיות חלק ממנו, אך לא יהיו מחויבים, אלא מתומרצים.
שירות צבאי הוא אומנם חובה, אך הציבור שנושא בנטל הולך וקטן וביום לא רחוק הוא יהיה מיעוט בלבד. מיעוט שיוכל לריב עם מגזרים אחרים ויהיה צודק, אך הסיכוי שעוד ויכוח יביא אלפים רבים לבקו"ם שואף לאפס. גם הסנקציות, המסלולים החרדיים והמאמץ שהצבא עשה עד כה הביאו לצבא רק אלפים בודדים, וספק אם יש חוק או מסלול שישנה דרמטית את התמונה.
התסכול של המשרתים יהיה כבד יותר עד לרמה שאי-אפשר יהיה לאכוף חובת גיוס כשהרוב לא חלק ממנה. את זה צריך לפתור עכשיו, ולשקול את אפשרות הצבא שאינו חובה.
תתחילו בהוראת שעה, שני מחזורים שיוזמנו לצבא מרצון ולא בחובה, כמבחן ראשון אם אפשר להסתמך על כוח אדם שמגיע בדרך זו
במקום צו מחייב, כל אחד יקבל הזמנה. ובמקום סנקציות על משתמטים, המדינה תגדיר סל הטבות לבוגרי צבא. במקום לשלול ממי שלא, יש לתגמל את מי שכן עם סבסוד מעונות, תואר, דירה בהנחה וכמובן שכר חודשי הולם.
הפסקת העיסוק בגיוס חרדים תאפשר לצבא להפסיק להיות גוף אכיפה, ולמדינה לרכז את המאמץ בשילוב החברה החרדית בכלכלה, תעסוקה וחינוך, שם ההצלחה גדולה יותר מהמאמץ לגיוס לצבא.
גם עולם הישיבות יצליח ליצור לימוד איכותי ולא חממה למי שרצו רישום כלומדי תורה עבור פטור. המתנגדים לרעיון יזכירו את הצורך הביטחוני והצורך בידיים רבות שאוחזות נשק, או נותנות מעטפת ללוחמים בתצפית, מודיעין ובשאר צורכי הצבא והחשש מחוסר בכוח אדם שיפגע ביכולתו לעמוד במשימה. אבל גם את החוסר במורים, נהגי אוטובוס, רופאים ושוטרים במדינת ישראל - מנסים לפתור כאן בדרכים יצירתיות של תגמול ושיווק, ולא גיוס חובה של מחנכי כיתה א'.
החשש הביטחוני מפני היעדר כוח אדם שיכול לעמוד באתגרים שישראל כשלה בהם בבוקר 7 באוקטובר מובן, אבל דווקא בגלל שישראל הולכת לשנים ארוכות, כנראה, של תפיסת עוד רצועות גבול שתדרוש יותר כוח אדם, צריך מעכשיו לראות איך משמרים את היכולת לגייס אנשים לצבא גם בעוד 30 שנה. זאת כשרוב בני גילם של המתגייסים לא יבואו איתם, בדיוק זה הזמן לחשוב מה כן יביא את המתגייסים כשהם יהיו מיעוט וכשלא יהיה אפשרי לאכוף עליהם חוקית להתגייס כי הם קבוצה קטנה בלבד. שלא יבוא יום ונישאר בלי לוחמים, לא בחובה ולא באופן מקצועי, כי פשוט מעולם לא נערכו לכך.
ובשל החשש מההימור הביטחוני, הנה ההצעה לסיום: תתחילו בהוראת שעה, שני מחזורים שיוזמנו לצבא מרצון ולא בחובה. כמבחן ראשון אם אפשר להסתמך על כוח אדם שמגיע בדרך זו. בשביל לנסות לחסוך לכולנו קרע פנימי שמצעיד את כולנו לתהום - שווה לפחות לנסות.
