הממשלה המתגבשת בראשותו של גדי איזנקוט היא ממשלה מפחידה למדי, והשימוש בתואר ״מפחידה״ לא נועד לשם יצירת לחץ, אלא לשם תיאור הרגשה אותנטית שקיימת בקרב ציבור רחב בישראל. ציבור שכשהוא שומע על הממשלה הנרקמת והנפשות הפועלות בה, הרגש המיידי שעולה בו הוא לא שנאה, תיעוב או סלידה. אלא ממש פחד.
וישנן כמה סיבות לכך. בתוך הכאוס הרעיוני והפוליטי שמתרחש לנגד עינינו קשה לזקק מהו אותו פחד, אך אם ננסה להתבונן רגע ולנקות את הערפל, אזי נבין שהוא נשען בין היתר על העובדה שהממשלה הנרקמת, תהיה למעשה הממשלה האנטי-ציונית הראשונה. נסביר. הממשלה המתגבשת מקבלת את הלגיטימציה שלה מ-19 מנדטים שאינם ציוניים בהגדרה. רע״ם והרשימה המשותפת הן מפלגות שאינן ציוניות ואף מתנגדות לציונות, וזו זכותן. לתפיסת חברי המפלגות האלה, הציונות היא האויב האמיתי משום שהיא גזלה את מה שהם תופסים כאדמות של בני עמם.
עבור העם היהודי, הציונות היא ההיפך הגמור. זה הרעיון האדיר שהחזיר את העם העתיק בעולם אחרי 2,000 שנות גלות לארצו, שהחייה את השפה העברית, שבנה מחתרות, שהקים מדינה.
הציונות רואה כידוע בארץ ישראל את מדינתו של העם היהודי. על פי התפיסה הציונית, במדינה היהודית למיעוטים יהיה שוויון זכויות אזרחי מתוך הבנה והסכמה שהריבון הוא העם היהודי. ריבונות שנקנית לו מתוקף דברים רבים ושונים: תוקף דתי, היסטורי, חוקי-בינלאומי וצבאי (מלחמות ישראל שבהן ניצחנו).
הציונות גם עמדה בבסיס הרעיון המסדר של כל הממשלות שהוקמו בישראל, כשהיתה הסכמה כללית, רחבה יחסית, ביחס לאותו תוקף יהודי על ארץ ישראל.
בשנים האחרונות, כשהשמאל החל להפסיד באופן כרוני משום שאיבד את הרוב, הוא היה חייב לתת כוח לגורמים שדוחים את הציונות ורעיון השייכות של הארץ ליהודים כדי לחזור לשלוט. לא מדובר בכוח פוליטי לשם העברת חוק אזרחי או לשם אינטרס פוליטי רוחבי, המשותף לעוד מפלגות. מדובר בכוח מהותי שמייצר יחסי תלות של הציוני באנטי-ציוני. כלומר. בהיעדר רוב ציוני בקלפי, השמאל נאלץ לנדוד לקבלת כוח מרעיונות ואנשים אנטי-ציוניים בעליל, והוא תלוי בהם לשליטה במדינה.
וכך, מדינת ישראל, יציר כפיו של הרעיון הציוני, תלויה באנשים שהרעיון הציוני הוא תועבה בעיניהם. במובן מסוים יש פה היפוך קנים רעיוני שלא הכרנו לפני כן: במקום שהכוח למיעוט יגיע מהשלטון - השלטון תלוי במיעוט, שבמקרה הזה נציגיו הם אנטי-ציונים בעליל. מי שנשענים על הקולות האלה וחייבים להם את קיומם הפרודצדורלי מנסים לדחות את הביקורת ולטעון שאי אפשר להתעלם מ-20 אחוזים מאזרחי המדינה הערבים. רק שאף אחד לא מבקש להתעלם מהם. מבקשים לא לתת כוח לחברי כנסת - 19 מנדטים שאינם רואים בחמאס ארגון טרור.
המחשבה שכל אזרחי ישראל הערבים תומכים בעמדה של רע”ם והמשותפת היא היא הגזענית והמסוכנת. היא מדירה את האזרחים הערבים שמבקשים להשתלב בחברה הכללית ולא רואים במדינת ישראל אויב
למעשה, המחשבה שכל אזרחי ישראל הערבים תומכים בעמדה של רע”ם והמשותפת היא היא הגזענית והמסוכנת. היא מדירה את האזרחים הערבים שמבקשים להשתלב בחברה הכללית ולא רואים במדינת ישראל אויב. מתן כוח למנהיגים הפוליטיים שרואים במדינת ישראל בעיה ולא פתרון - זה הדבר המסוכן. גם הציונות ראתה במיעוטים חלק בלתי נפרד מהמדינה היהודית וכאלה שמשתלבים בה, כל עוד כמובן הם מקבלים את צביונה. בשום שלב לא היתה כוונה לתת את הכוח למי שלא רק שאינם ציונים, אלא מתנגדים לציונות.
אז אם צריך לנסות לזקק את הפחד מהממשלה הנרקמת, זה זה. הפחד שלראשונה מאז קום המדינה, אותה מדינה שלא היתה קמה אילולא הציונות - מתנגדי הציונות הם שנותנים את הטון והכוח לממשלת איזנקוט. וכשבן גוריון דיבר על חברת מופת, הוא בוודאי לא דמיין שלזה נגיע.
פורסם לראשונה: 00:00, 18.11.26





