היחידים שהופתעו בשבוע שעבר מהסנקציות הבריטיות על חברות בישראל המעורבות בבנייה בהתנחלויות באיו"ש, הם מי שמתעקשים לא להכיר את המתרחש מעבר לקו הירוק בצל "מהפכת ההתיישבות" של סמוטריץ', ובורחים מדיון בהשלכות ההתקדמות למדינה אחת בין הים לירדן.
הכתובת הייתה על הקיר זה זמן, ובמוקדה שינוי חריף שמתחולל בדימוי ישראל בעיני העולם. רוב הדברים שנורמלו אצלנו, ובראשם מלחמות נצח בלי דיון בתכליתן, שיח "ענייני" לגבי טרנספר, ובאחרונה דה-לגיטימציה רווית גזענות כלפי האזרחים הערבים, נתפסים בעולם כעדות לכך שישראל הופכת לישות "מופרעת" שנדרש להתנהג אליה אחרת, ואולי אף לכפות עליה דברים.
החרפת היחס הבינלאומי מחייבת לערער על הרבה "אמיתות" שקובעו בתודעה הציבורית. לישראלי הממוצע מוסבר שגישת העולם מבוססת על אנטישמיות או מושפעת מהתברגות מוסלמים בצמרת מדינות המערב. בפועל, הביקורת נובעת בעיקרה מהאלימות ומהטרור מעשי ידי יהודים שממלאים את המסכים במערב (ופחות בישראל), ומהשלילה הנחרצת של כל רעיון להסדר עם הפלסטינים. הביקורת לא משקפת ברובה שנאת יהודים ומודגשת האבחנה בין הציבור לממשלה בישראל.
כוחות הביטחון עצרו שמונה מחבלים וסרקו יותר מ-80 איתורים במבצע לסיכול טרור בחטיבת עציון
כוחות הביטחון עצרו שמונה מחבלים וסרקו יותר מ-80 איתורים במבצע לסיכול טרור בחטיבת עציון
פעילות צה"ל ביו"ש
(צילום: דובר צה"ל)
נושא אחר שמחייב ערעור נוגע ל"מהפכה ההתיישבות", מפעל מגזרי שמנסה להצטייר כבעל קונצנזוס לאומי. כל זאת, כרגיל במחוזותינו, תוך דיכוי שאלות מורכבות כמו מה משמעות של מדינה אחת שאליה מובילה המהפכה? מה השלכות בליעת 3 מיליון פלסטינים בגדה? והאם שינוי באזור הזה יקרין על היחסים עם מדינות ערב, בפרט על הסכמי השלום עם מצרים וירדן?
ברקע מקודם מאמץ לטשטוש העובדה שהמהפכה נובעת ממניעים אידיאולוגיים, ונכפית על הציבור שברובו לא משתתף בצעדות וב"טיולים" בגדה, וודאי שלא ב"מבצעי התיישבות" כמו הקמת המאחז ביריחו שמייצר אלימות שבעטייה נהרגה פלסטינית בשבוע שעבר. הגיע העת לנגח את התזות המונחתות מלמעלה משל היו ממצא מדעי, למשל שהחוות מגינות על תל-אביב, שהיכן שיש יישובים אין טרור ושהרחבת התיישבות מהווה מימוש לקחי 7 באוקטובר (די צורם לשמוע זאת ממי שהיו מקבלי החלטות אז, ומציגים עצמם כ"מבינים גדולים" בטבע האויב, תוך תקיפת "פושעי אוסלו").
מקדמי המהפכה מודעים היטב להשלכותיה. ואולם, כיאה למי שמונע מכוח אמוני-משיחי הם מוכנים לשלם את מלוא המחיר: החל ממניעת נורמליזציה עם העולם הערבי, עבור דרך ויתור על קשרים תקינים עם המערב (דבר שתואם את תפיסת "בגויים לא יתחשב"), וכלה בבידוד שצפוי לפגוע בכולנו, כשנתניהו כבר החל בהכנות מנטליות לימי סגריר, בדברו על "סופר-ספרטה" וקריפטו.
הסנקציות שצפויות להתעצם מציבות מראה קשה בפני הציבור ומחייבות לשאול אם מעמד בינלאומי הוא אכן "כקליפת השום", כפי שגורסים אלה שלא מתעניינים ובקיאים במה קורה בעולם, ומה תהיה השפעת ענישה בינלאומית על חיי היום-יום של האזרחים בישראל. בנוסף, מתחייב שיח נוקב לגבי הטיעון שמועלה עקב החרפת הסנקציות ולפיו "מה שמתחיל בחרם על איו"ש יהפוך לחרם על כל ישראל". הטיעון נכון, אך השאלה היא אם המהפכה היא "של כולנו" והאם אנו מסכימים לשלם את מחיר הפיכת האחיזה בכל איו"ש ליעד לאומי עליון ומקודש. עד כה שילוב בין אסקפיזם, צדקת דרך ולא מעט בורות מנחים את הישראלים בדרך לתהום, כשברקע קולות הרגעה ולפיהם העולם יקבל בסוף את גישתנו, המערב קורס לתוך עצמו ו"בעזרת השם יהיה בסדר". ואולם התעצמות הסנקציות צפויה להוליד ביקורת ותהיות גוברת לגבי "המהפכה".
הוויכוח על איו"ש הוא לא מחלוקת פוליטית או ביטוי להשקפות ביטחוניות שונות, אלא גילום לפער מהותי בשאלה איך תיראה ישראל. בגדה מתפתח דגם חלופי לזה שעוצב מאז כינון המדינה
הוויכוח על איו"ש הוא לא מחלוקת פוליטית או ביטוי להשקפות ביטחוניות שונות, אלא גילום לפער מהותי בשאלה איך תיראה ישראל. בגדה מתפתח דגם חלופי לזה שעוצב מאז כינון המדינה. מקדמי המהפכה לא ממוקדים רק בהתיישבות ובביטחון. הם רוצים מדינה עם צביון דתי יותר (לחלקם גם פנטזיות מקראיות), אפליה מובנית כלפי כל מי שאינו יהודי, ולא נרתעים מבידוד, ובמילים אחרות אוחזים בחזון של מדינה שאינה שייכת למאה ה-21 או מהווה חלק ממשפחת העמים.
רבים ממנהיגי המהפכה חולקים בוחן מציאות דומה לזה של מי שהמיטו אסונות לאורך הדורות: מונעים מכוח אמונה קנאית, ביטחון מוחלט שהאל עימנו ושמתקדמים לגאולה, בוז לכל ביקורת, ובמידה רבה נכונות מודעת לשאת במחירים כבדים על הרפתקאות אידיאולוגיות. מצער שאין כמעט קולות בציונות הדתית כרגע שמעלים תהיות לגבי השלכות "המהפכה" באיו"ש ואם היא מצדיקה כל מחיר, לרבות החרפת הקרע הפנימי בעם, העמוק גם כך. מה שמגדירים רוב מקדמי המהפכה גאולה ונס הוא אסון עבור חלק אחר, ואולי אף רוב בציבור, וקשה לראות איך מגשרים על הפער.
ובינתיים, העולם לא ממתין עד שבישראל ייפתר הפלונטר הפוליטי, והאדוות הראשונות בצונאמי שרבים ליגלגו על ההתרעות מפניו, מגיעות לחופינו וצפויות להפוך לשיטפון אם לא יחול שינוי דרמטי, בפרט בלימת האלימות היהודית, הגבלת ההתיישבות נטולת הרסן באיו"ש ומיגור הגזענות, שקנתה באחרונה אחיזה חולנית בשיח הישראלי. נוכח השיתוק הפנימי העמוק וליקוי המאורות הקשה שחווה ישראל, ייתכן שהעולם יוכל להציל אותה מעצמה.
ד"ר מיכאל מילשטיין הוא חוקר בכיר באוניברסיטת ת"א
פורסם לראשונה: 00:00, 22.11.26