בסדרת המופת "הסמויה", דמות בשם "האח מוזון" מסבירה מה הדבר הכי מסוכן באמריקה: "כ***ן עם מנוי לספריה". מאז הבחירות האחרונות, התברר מה הדבר שנחשב הכי מסוכן עבור חלקים נרחבים מאוד בציבור הישראלי: ערבי עם זכות הצבעה. ועם תואר דוקטור. או רוקח. או מורה. או נהג אוטובוס. או מונית. או כל דבר שמצריך יציאה מהבית. בעצם, בבית אולי יש לו אינטרנט. אבל בעצם בלי אינטרנט אולי יש לו פקס. או מורס. או קופסת קוטג' וחוט טלפון. אז נסכם: הדבר הכי מסוכן בישראל הוא ערבי עם דופק.
המסקנה הזאת השתקפה הן מהקמפיין של מפלגות הקואליציה והן בהבטחות של "גוש השינוי", לא להקים ממשלה שנשענת בצורה כלשהי - גם לא הימנעות - על קולות שתי הרשימות הערביות, שמייצגות רוב מוחלט מבין המצביעים והמצביעות הערבים. כבר נשפכו על כך מיליוני מילים - והים עדיין רחוק מלהתמלא - אולם מאז קרה משהו עוד יותר חמור: ההסתה והגזענות כלפי הציבור הערבי הפכו לגלויות, בוטות, מפחידות ונפוצות להבהיל כמו זן חדש ומדבק של מגפה ישנה וקטלנית. היא שוטפת את המסך ואת גלי האתר של גופי התקשורת הפרו-שלטונית, מרימה את ראשה המכוער גם במחוזות יותר ממלכתיים וכמובן מושפרצת לכל עבר ברשתות החברתיות, בין השאר על ידי בנו של ראש הממשלה היוצא, שכבר לא טורח להביע הסתייגות מאוסה: כנראה שאפילו אצלו יש גבול לצביעות.
חשוב להבהיר: בניגוד למענה הקבוע נגד הטענות הללו, אין שום קשר בין ביקורת על תפיסת עולם ועמדה פוליטית לבין מה שמתחולל בעת האחרונה בערוץ 14, לדוגמה, שם דווקא מאוד חיבבו בעבר את האופציה של שיתוף פעולה עם מפלגת רע"מ והיללו את הפרגמטיות של העומד בראשה, ח"כ מנסור עבאס. אלא שגם העיסוק במהפך הנ"ל התרוקן ממשמעות לאור ההסלמה ברטוריקה (ערבי שהיה מתבטא כך כלפי יהודים כבר היה עצור עם פלנלית ואזיקונים או אפילו נזרק למרתף שב"כ), הן נגד נבחרי הציבור הערבים והן נגד הציבור הערבי, בתגובה להחלטתו המחוצפת: לממש את זכות ההצבעה המוקנית לו בחוק. והנה, לאחר שגם נשים, ילדים ושאר חפים מפשע בעזה עברו דה-הומניזציה, הגיעה השעה לצרף אליהם גם את הרוקח מחיפה והסטודנט למשפטים מירושלים. לפתע תיאורים כמו "רדיו רואנדה" לא נשמעים מופרכים כל כך.
והסכנה כאן היא כבר לא רק "פגיעה במרקם העדין של הדו-קיום": מה שמונח על הכף הוא קריסה טוטאלית של אחת מאבני הבניין של מגילת העצמאות וחיסול הלגיטימציה של המפעל הציוני
והסכנה כאן היא כבר לא רק "פגיעה במרקם העדין של הדו-קיום" ואפילו לא החרדה המוצדקת מפני אנשים שיהפכו את המילים למעשים עוד יותר חמורים מאלה שמתרחשים כיום (כלפי נהגי אוטובוסים, למשל): מה שמונח על הכף הוא קריסה טוטאלית של אחת מאבני הבניין של מגילת העצמאות וחיסול הלגיטימציה של המפעל הציוני, שגם ככה נמצאת בשפל חסר תקדים. התנהלות המשטרה והשב"כ, בהובלת לשכת ראש הממשלה, מעידה על התקדמות מבהילה בכיוון הזה. ובמקום שישראל תתמודד עם הדהירה למשטר אפרטהייד רשמי בגדה המערבית, היא מניחה את התשתית לקראת יישומו גם בתוך הקו הירוק. על אסון כזה ניתן לומר הרבה דברים מלבד אחד: לא ראינו אותו מגיע.
פורסם לראשונה: 00:00, 23.11.26





