עבור זוג ישראלים שחי בפריז, ההצבעה בבחירות הקרובות לכנסת לא תדרוש רק הליכה של כמה דקות לקלפי השכונתית. כדי להכניס פתק למעטפה הם נאלצו לרכוש כרטיסי טיסה לישראל בכמעט 4,800 דולר. ישראלים אחרים שמתגוררים או שוהים זמנית בארה"ב, באירופה וביעדים נוספים מספרים גם הם בשבועות האחרונים על עלויות של אלפי שקלים ולעיתים אלפי דולרים, וימי חופש שיידרשו להם רק כדי להיות בישראל ב-27 באוקטובר, יום הבחירות לכנסת ה-26.
לכאורה, הסיבה פשוטה: בישראל אי-אפשר להצביע מחו"ל. אלא שזה לא בדיוק נכון. בזמן שאותם ישראלים יעשו את הדרך הארוכה לנתב"ג, במרחק של קילומטרים ספורים מבתיהם עשויה לפעול קלפי ישראלית בשגרירות או בקונסוליה. ישראל כבר מקיימת הצבעה מעבר לים, יודעת לזהות את המצביעים, להעביר את המעטפות ארצה ולשלבן בספירה. בבחירות 2022 היו כ-4,500 בעלי זכות בחירה ב-103 קלפיות שהוצבו ב-101 נציגויות ישראליות ברחבי העולם.
אלא שאם ישראלי שמתגורר בניו יורק יעבור ליד הקונסוליה ביום ההצבעה, הוא לא יוכל פשוט להיכנס ולהצביע. הקלפיות האלה אינן מיועדות לציבור הישראלי הרחב. כלומר, הבעיה אינה שישראל לא יכולה לקיים הצבעה בחו"ל - היא החליטה שרוב הישראלים שנמצאים שם לא יוכלו להשתמש במנגנון הזה.
הכלל הזה אינו חל רק על מי שעברו להתגורר בחו"ל. גם ישראלי שמרכז חייו בארץ, משלם מיסים ומתגורר כאן כל השנה, אך במקרה נמצא מעבר לים ביום הבחירות - בחופשה, בנסיעת עבודה או בביקור משפחתי - אינו יכול להצביע בנציגות. אם הוא רוצה להשתתף בבחירות, עליו להיות בישראל ביום ההצבעה. כך, ישראלי שקבע חופשה חודשים מראש וגילה שהבחירות ייערכו במהלכה ניצב למעשה בפני בחירה: לשנות את תוכניותיו או לוותר על ההצבעה.
הזכות קיימת, הדרך לממש אותה לא
חוק יסוד: הכנסת מעניק לכל אזרח ישראלי בן 18 ומעלה את הזכות לבחור, אבל שיטת הבחירות הישראלית מבוססת ברובה על "ריתוק לקלפי": הבוחר רשום בקלפי מסוימת בישראל ובדרך כלל נדרש להגיע אליה פיזית ביום הבחירות. בישראל אין מנגנון כללי של הצבעה בדואר, הצבעה מוקדמת לכלל הציבור או הצבעה באינטרנט.
שבח וייס וחיים הרצוג. "למה לא סטודנטים?"
(צילום: יעקב סער, לע"מ)
החוק כן יצר רשימה מוגדרת של חריגים בחו"ל. בנציגויות ישראל יכולים להצביע מי שנמצאים שם בשל עבודתם כעובדי המדינה - ובכלל זה חיילים - וכן עובדים ושליחים של הסוכנות היהודית, ההסתדרות הציונית העולמית, קק"ל וקרן היסוד. גם בני זוגם וילדיהם עד גיל 20, אם הם בעלי זכות בחירה, יכולים להיכלל בהסדר.
עובד משרד החוץ שנשלח לוושינגטון יכול להצביע שם, ישראלי שעבר לעיר לשנתיים בשל לימודי דוקטורט - לא. שליח של הסוכנות היהודית בלונדון יכול להצביע בלונדון, בעוד עובד חברת הייטק ישראלית שנשלח לרילוקיישן באותה עיר יצטרך לטוס לישראל. החלוקה הזאת יכולה להיראות שרירותית ב-2026, אבל השורשים שלה עמוקים הרבה יותר.
ישראלים בחו"ל שבים כדי להצביע - כתבות נוספות:
ביולי 1982 התקיים בכנסת דיון שנשמע כאילו נלקח מהוויכוח של היום. חבר הכנסת חיים הרצוג, לימים נשיא המדינה, ביקש לאפשר לאזרחים שנשלחו לחו"ל מטעם המדינה או מוסדות לאומיים להצביע בנציגויות ישראל. ח"כ שבח וייס שאל אותו מדוע לעצור שם: למה, למשל, לא לאפשר גם לישראלים שלומדים באוניברסיטאות בחו"ל להצביע?
הרצוג הסתייג. הרחבה כזאת, הסביר, תהיה רחבה מדי, ובין היתר הזכיר ש"תופעת הירידה קיימת". לדבריו, קשה להבחין בין מי שנמצא בחו"ל באופן זמני ומתכוון לחזור לבין מי שעזב את המדינה לצמיתות. שליח מטעם המדינה, לעומת זאת, נמצא שם מטבע הדברים לתקופה מוגבלת.
הצעתו של הרצוג לא הפכה לחוק. ההסדר הקיים נחקק רק ב-1990, במסגרת תיקון שיזמו וייס ועדנה סולודר ושמוזג עם הצעה ממשלתית. אבל הדיון המוקדם חשף את השאלה שמלווה את הסוגיה עד היום: האם אזרחות לבדה מספיקה כדי להיות חלק מהגוף שבוחר את הכנסת, גם כשאזרח חי מחוץ למדינה?
מי שלא חי כאן צריך להחליט מי ינהל את המדינה?
זה הטיעון המרכזי של המתנגדים להרחבת ההצבעה מחו"ל. אדם שחי בישראל מושפע יום-יום מהחלטות הממשלה - במערכת החינוך, בבריאות, במיסים, ביוקר המחיה, בתחבורה ובביטחון. מי שחי כבר שנים בלוס אנג'לס או בברלין עשוי לשמור על זהות ישראלית עמוקה, אבל אינו בהכרח נושא באותן השלכות.
הטיעון הזה קיבל ביטוי פוליטי חד החודש, כששר התקשורת שלמה קרעי אמר בהתייחס לישראלים בחו"ל כי "מי שחי במדינה צריך להשפיע על העתיד שלה", והוסיף שמי שאינו חי בה "מוזמן לעלות". לדבריו, "השמאל מנסה להביא עכשיו המונים מחו"ל. מי שלא חי כאן במדינה, שלא יבוא רק בגלל ה'רק לא ביבי שלו' - לנסות להחליף את השלטון". הדברים עוררו תגובות חריפות מצד ישראלים מעבר לים, שטענו כי מגורים זמניים בחו"ל אינם מבטלים את אזרחותם או את הקשר שלהם למדינה.
אלא שכאן מתחילה הבעיה: איפה עובר הגבול? האם סטודנט שנמצא שלוש שנים בבוסטון צריך להצביע? ומה לגבי איש הייטק ברילוקיישן של שש שנים? ישראלי שעזב לפני עשור אבל מחזיק דירה בארץ? אדם שנולד בישראל ועבר לקנדה בילדותו? מתן זכות הצבעה גורפת לכל אזרח בחו"ל פותר את שאלת הגבול - אבל מעורר חשש אחר: ציבור גדול שאינו מתגורר בישראל יוכל להשפיע על זהות הממשלה שמנהלת את חייהם של תושבי המדינה. לכן גם חוקרים שתומכים בהרחבת ההצבעה מציעים לרוב להתמקד במי ששהייתם בחו"ל זמנית ושמרכז חייהם נותר בישראל.
קרעי מצביע בפריימריז של הליכוד. "מי שלא חי כאן במדינה, שלא יבוא רק בגלל ה'רק לא ביבי שלו'"
למעשה, הדין הישראלי כבר מכיר במידה מסוימת בהבחנה בין אזרחות לתושבות. הזכות החוקתית לבחור נתונה לכל אזרח ישראלי בוגר, אך כדי לממש אותה נדרש הבוחר להיכלל בפנקס הבוחרים - וזה כולל רק אזרחים הרשומים במרשם האוכלוסין כתושבים. לכן ישראלי שעזב את הארץ לצמיתות והרישום שלו עודכן בהתאם עשוי שלא להיכלל כלל בפנקס, וגם הגעה לישראל ביום הבחירות לא תאפשר לו להצביע. אלא שאין כיום כלל פשוט שלפיו, למשל, אחרי חמש או עשר שנות מגורים בחו"ל מאבדים את האפשרות להצביע: בפועל הדבר תלוי ברישום במרשם האוכלוסין, שאינו תמיד משקף באופן אחיד את מרכז חייו של האדם.
במסגרת תיקוני החקיקה בכנסת לקראת הבחירות הנוכחיות, נבחנה האפשרות להרחיב את ההצבעה בנציגויות גם למשרתי שירות לאומי ואזרחי בחו"ל, ואף עלו קבוצות נוספות כמו אנשי צוות אוויר. אלא שגם הרחבה מצומצמת עוררה מחלוקת, והסעיף הוסר מהצעת החוק. יו"ר ועדת החוקה שמחה רוטמן הסביר כי בענייני בחירות הוא מעדיף לקדם הסדרים הזוכים להסכמה רחבה.
והשאלה נותרה: אם צעירה שנשלחה לשירות לאומי בארה"ב יכולה להצביע שם, מדוע סטודנט ישראלי לא? ואם עובד של אחד המוסדות הלאומיים זכאי לכך - מדוע עובד חברה ישראלית שנשלח לרילוקיישן לא? במקום לקבוע כלל אחיד שנוגע לקשר של האדם לישראל, החוק בנוי כיום בעיקר סביב רשימה של קבוצות זכאיות. כך שני ישראלים יכולים לחיות באותה עיר בחו"ל, להימצא שם אותו פרק זמן ולהחזיק באותה אזרחות - אבל רק אחד יהיה רשאי להיכנס לקונסוליה ולהצביע.
בעולם מצביעים אחרת
ההשוואה לעולם מחדדת עד כמה המודל הישראלי מצומצם, אך גם מלמדת שאין פתרון אחד שמקובל בכל הדמוקרטיות. לפי מאגר International IDEA, ב-131 מתוך 218 מדינות וישויות שנבדקו קיימת אפשרות כלשהי להצביע מחוץ למדינה בבחירות לפרלמנט. באירופה מדובר ב-44 מתוך 48. עם זאת, "הצבעה מחו"ל" היא שם כולל לשורה ארוכה של שיטות: הצבעה פיזית בשגרירות, הצבעה בדואר, באמצעות מיופה כוח ובמקרים מסוימים גם הצבעה אלקטרונית.
מטוס אייר פראנס בנתב"ג. הצרפתים לא חייבים לחזור למדינתם כדי להצביע בבחירות
(צילום: Ronen Fefer / shutterstock)
צרפת נמצאת בקצה הרחב במיוחד של הסקאלה. לא רק שאזרחיה החיים בחו"ל יכולים להשתתף בבחירות לפרלמנט - יש להם 11 מחוזות בחירה משלהם ונציגים שמייצגים אותם באספה הלאומית. בבחירות לפרלמנט ניתן להצביע גם באינטרנט, לצד אפשרויות נוספות. בבחירות 2024 הוצבו עבור הצרפתים בחו"ל 599 קלפיות ב-352 אתרים, והצבעה מקוונת היוותה חלק משמעותי מההשתתפות.
בארה"ב, רוב האזרחים שחיים בחו"ל יכולים להצביע בבחירות הפדרליות באמצעות מנגנון הצבעת נפקדים. אופן קבלת והחזרת הפתק משתנה ממדינה למדינה: בחלק מהמקרים החומר נשלח בדואר, במייל או בפקס, והבוחר מחזיר את ההצבעה בהתאם לכללים המקומיים. שגרירויות וקונסוליות אינן בהכרח משמשות כקלפי, אבל הן יכולות לסייע בהעברת מעטפות ההצבעה.
בריטניה הלכה בשנים האחרונות דווקא לכיוון של הרחבת הזכות. עד 2024 אזרח בריטי שחי בחו"ל במשך יותר מ-15 שנה איבד בדרך כלל את האפשרות להצביע בבחירות לפרלמנט. המגבלה הזאת בוטלה, וכיום מי שהיה תושב בריטניה ועומד בתנאים יכול להירשם כבוחר מחו"ל גם אם עבר זמן רב מאז שעזב. ניתן להצביע בין היתר בדואר או באמצעות מיופה כוח. קנדה מאפשרת לאזרחים זכאים שחיים בחו"ל להירשם במרשם בינלאומי של מצביעים ולהצביע באמצעות "פתק מיוחד" שנשלח בדואר. הקול משויך למחוז הבחירה שבו התגורר הבוחר לאחרונה בקנדה.
אזרחי ארה"ב מצביעים ב-2020 בבנגקוק, תאילנד. "אמריקנים יכולים להצביע מכל מקום שבו הם נמצאים"
(Mladen Antonov / AFP)
(Mladen Antonov / AFP)
אבל אולי המודלים המעניינים ביותר מבחינת ישראל נמצאים דווקא בין שני הקצוות. גרמניה, למשל, מאפשרת גם לגרמנים שחיים מחוץ למדינה להצביע - אבל אינה מסתפקת באזרחות לבדה. גרמנים שאינם רשומים עוד כתושבי המדינה יכולים להיות זכאים אם חיו בגרמניה במשך תקופה מסוימת לאחר גיל 14 והשהייה הזאת הייתה ב-25 השנים האחרונות, או אם הם יכולים להראות היכרות אישית וישירה עם המצב הפוליטי בגרמניה ושהם מושפעים ממנו.
מעניין לא פחות הוא האופן שבו הגרמנים מצביעים. בניגוד להנחה שהפתרון הטבעי הוא פשוט לפתוח קלפי בכל שגרירות, הרשויות בגרמניה מסבירות שהקמת קלפיות בנציגויות תהיה מסורבלת ויקרה, בין היתר משום שבשיטה הגרמנית יש מאות מחוזות בחירה ופתקי הצבעה שונים, ומשום שגם הגעה לשגרירות יכולה לדרוש מאזרח מסע של מאות ואף אלפי קילומטרים. לכן ההצבעה נעשית בעיקר בדואר.
אוסטרליה מציעה מודל ביניים מסוג אחר: היא מאפשרת לאזרחים שעזבו את המדינה להירשם כמצביעים מעבר לים בתנאים שמטרתם להבטיח שהשהייה שלהם אינה ניתוק קבוע מהמדינה, ובכלל זה כוונה לחזור בתוך פרק זמן מוגדר. הבחירה יכולה להיעשות בדואר או במרכזי הצבעה בחו"ל. בבחירות הפדרליות ב-2025 הופעלו 111 מרכזי הצבעה מעבר לים, ובדוח הסופי של ועדת הבחירות נרשמו מרכזים ב-81 מדינות ועשרות אלפי קולות שהתקבלו בחו"ל.
אזרחים אוסטרלים מצביעים בלונדון ב-2013. לא "רק מי שנמצא במדינה" מול "כל מי שמחזיק בדרכון"
(Dan Kitwood / Getty Images)
כלומר, אוסטרליה אינה נדרשת לבחור בין שתי אפשרויות קיצוניות - "רק מי שנמצא במדינה" מול "כל מי שמחזיק בדרכון". היא יצרה קטגוריה שלישית: אזרח שנמצא בחו"ל, אך הקשר שלו למדינה והכוונה שלו לשוב אליה עדיין ברורים מספיק כדי שיישאר חלק מהציבור הבוחר.
ויש גם מדינות שמזכירות יותר את ישראל. באירלנד, למשל, אזרח שחי בחו"ל אינו יכול בדרך כלל להשתתף בבחירות הכלליות. החריגים כוללים קבוצות מצומצמות כמו דיפלומטים ובני זוגם, וכן אנשי כוחות מסוימים המשרתים מעבר לים. כך שישראל אמנם נמצאת בצד המצמצם של הדמוקרטיות המערביות, אך היא אינה היחידה בו.
בישראל זה דווקא יכול להיות פשוט יותר
אחת הטענות נגד הרחבת ההצבעה היא המורכבות הלוגיסטית: צריך לזהות את המצביע, למנוע הצבעה כפולה, להבטיח את חשאיות הקול ולהעביר את ההצבעות בבטחה. אבל מבחינה אחת ישראל נמצאת דווקא בעמדה פשוטה יחסית: הבחירות הן ארציות ויחסיות. כל המדינה היא אזור בחירה אחד, וכל המצביעים בוחרים מאותן רשימות. בניגוד לגרמניה או לארה"ב, אין צורך להכין פתק שונה בהתאם למחוז הבחירה של כל אזרח.
וחשוב מכך, חלק גדול מהמנגנון כבר קיים. המדינה כבר מפעילה קלפיות בחו"ל, מנהלת רשימות זכאים ומעבירה את הקולות לישראל. הרחבת ההצבעה תחייב כמובן מערך גדול בהרבה - אבל לא בנייה של מערכת מאפס. לכן השאלה המרכזית אינה אם ניתן להציב עוד פרגוד בשגרירות בפריז, השאלה היא מי יקבל רשות לעמוד מאחוריו.
הבחירות לכנסת ה-25 בניו יורק ב-2022. המנגנון כבר קיים
(צילום: נפתלי שוולסון)
תומכי הרחבת ההצבעה מעלים גם טיעון של שוויון. תחת ההסדר הנוכחי המדינה אינה מונעת לחלוטין מישראלים בחו"ל להצביע - היא מאפשרת להם לעשות זאת אם יגיעו לישראל. מי שיש לו כסף לכרטיס טיסה, גמישות בעבודה ואפשרות לקחת כמה ימי חופש יכול לממש את זכותו. מי שאין לו - עלול להישאר בחוץ. בבחירות הנוכחיות הטיעון הזה כבר אינו תיאורטי: כשמשפחה נדרשת להוציא אלפי דולרים כדי להגיע לקלפי, זכות הבחירה אמנם קיימת על הנייר - אבל מחיר המימוש שלה שונה מאוד מזה שנדרש ממי שמתגורר בישראל.
אז איך זה יכול לעבוד?
אם הכנסת תחליט לשנות את המצב, היא תצטרך לענות על שתי שאלות: מי זכאי ואיך מצביעים. אפשר לבחור במודל רחב שבו כמעט כל אזרח ישראלי רשום יוכל להצביע מחו"ל. מנגד, ניתן לקבוע שהזכות תינתן רק למי שהתגורר בישראל בשנים האחרונות, שמרכז חייו עדיין כאן או שנמצא בחו"ל לפרק זמן מוגבל. כך ניתן ליצור קטגוריית ביניים: לא לראות בכל אזרח שעזב את ישראל כמי שאיבד מיד את מקומו בציבור הבוחר - אך גם לא להעניק זכות הצבעה מחו"ל ללא הגבלת זמן לכל בעל דרכון.
השאלה השנייה היא אופן ההצבעה. קלפיות בשגרירויות הן האפשרות המוכרת ביותר, אך לא היחידה. אפשר לשקול הצבעה בדואר, הצבעה מוקדמת או מודלים אחרים שקיימים בעולם. כל פתרון מציב אתגרי אבטחה וטוהר בחירות, אבל הניסיון במדינות אחרות מראה שהבחירה אינה רק בין המצב הקיים לבין פתיחת הקלפיות לכל אזרח באשר הוא.
נתניהו קורא ספר בכנסת. בכל הנוגע להצבעה של ישראלים בחו"ל, בינתיים לא נכתב פרק חדש
(צילום: ilia YEFIMOVICH / AFP)
בסופו של דבר, הוויכוח על הצבעה מחו"ל הרבה פחות טכני מכפי שהוא נשמע. מעטפות, רשימות בוחרים, דואר דיפלומטי וקלפיות מאובטחות הם דברים שישראל כבר יודעת להפעיל. השאלה האמיתית היא מי נחשב חלק מהציבור שמוסמך לבחור את הכנסת. האם די באזרחות? האם נדרשים גם מגורים בישראל? וכמה זמן אפשר לחיות בחו"ל ועדיין להיחשב חלק מהקהילה הפוליטית הישראלית?
ב-1982, כששבח וייס שאל למה לא לאפשר גם לסטודנטים ישראלים בחו"ל להצביע, חיים הרצוג הזהיר מהקושי להבדיל בינם לבין מי שעזבו את הארץ. יותר מ-40 שנה אחר כך, אותה שאלה עדיין מונחת על השולחן. עד שהכנסת תבחר לענות עליה אחרת, עבור רוב הישראלים שיהיו מחוץ למדינה ב-27 באוקטובר הדרך אל הקלפי תמשיך לעבור בשדה התעופה. לא מפני שאין קלפי ישראלית מעבר לים - אלא מפני שהחוק קבע שהיא לא מיועדת להם.
