הם בני 22-18, וזו הפעם הראשונה שבה הם יצביעו בבחירות לכנסת. הם נולדו למציאות שבה האינתיפאדה השנייה כבר דעכה או הסתיימה, ואף ששנות ינקותם לוו בהדי מלחמת לבנון השנייה - את רוב ילדותם הם העבירו בתקופה שנחשבת לשקטה יחסית ונטולת מלחמות כוללות ומשמעותיות. אלא שדווקא בשנים הקריטיות של עיצוב זהותם, החל משנת 2020, המציאות התהפכה והם מצאו את עצמם מתבגרים בצילו של רצף אירועים חסר תקדים; החל ממגפה עולמית ששיתקה את חייהם, דרך כאוס פוליטי מתמשך, ועד לשבר העמוק ב-7/10 ולמציאות המלחמתית שטלטלה מאז את המדינה.
אלו מהם שעלו על מדים - אותם צעירים שהיה נהוג לפטור בלעג כ"דור הטיקטוק" השטחי והמפונק - הוכיחו בשדה הקרב תעצומות נפש וגבורה שניפצו לרסיסים כל סטיגמה, כשנשאו על כתפיהם הצעירות את משא ההגנה על המדינה בשעתה הקשה ביותר. כעת, הם ניגשים לראשונה לקלפי לא כצעירים נאיביים שחוו רק שגרה, אלא כדור מפוכח שגיבש את תפיסת עולמו ואת תודעתו האזרחית מתוך שרשרת מטלטלת של משברים היסטוריים. סקר ynet ו"ידיעות אחרונות", שערך מכון דיאלוג מקבוצת אמנת פרו בקרב מדגם של 543 צעירים בני 18-22, מצא כי בניגוד להוריהם - הם מחלקים את המפה הפוליטית לגמרי אחרת.
הצעירים שיצביעו בפעם הראשונה
(צילום: לירון ארזוני)
"בחירות גורליות". מימין לשמאל: שקד פלט,הדר פרויליך, עילי בוטלמן וגבריאלה טרואן
(צילום: יריב כץ)
ממצאי הסקר
ראשית מצביע הסקר על כוונת השתתפות גבוהה יחסית בבחירות: 67% מהמשיבים לסקר אמרו כי הם בטוחים שיצביעו, ו-19% חושבים שיצביעו. עם זאת, 14% טרם החליטו לאיזו מפלגה יצביעו. גם בקרב המתלבטים לגבי מפלגה, 45% בטוחים שיצביעו ו-36% חושבים שיצביעו. שיעור המתלבטים לגבי מפלגה גבוה יותר בקרב נשים (20%) מאשר בקרב גברים (8%).
בפילוח לפי קבוצת אוכלוסייה ניכר פער בכוונת ההשתתפות: 71% מהמשיבים היהודים בטוחים שיצביעו, לעומת 53% מהמשיבים מהחברה הערבית. בקרב האחרונים, 19% אינם יודעים אם יצביעו, לעומת 3% מהמשיבים היהודים.
אם בציבור הכללי מעידים הסקרים שישנן שתי מפלגות שמתמודדות ראש בראש - הליכוד וישר - בסקר הצעירים התפזרה תמיכת המשיבים בין מפלגות רבות, ואף אחת לא הגיעה ל-10% תמיכה. הפערים מינוריים: המפלגות ביחד, עוצמה יהודית וישר! זוכות כל אחת לכ-9% מהקולות, כשהמפלגה של נפתלי בנט מובילה במעט ולכן מקבלת 16 מנדטים - לעומת 15 מנדטים לכל אחת מהמפלגות האחרות. הציונות הדתית–זהות והליכוד זוכות כל אחת לכ-8% מהקולות, שמתורגמים ל-14 מנדטים כל אחת.
ישראל ביתנו, הדמוקרטים, יהדות התורה והרשימה המשותפת זוכות לכ-5% מקולות המשיבים כל אחת - שמתורגמים לתשעה מנדטים, למעט יהדות התורה שמקבלת 8. בהמשך, הרשימה המאוחדת של המילואימניקים והכלכלית - שבסקרים מתנדנדת סביב אחוז החסימה - מקבלת 6 מנדטים (4% מהקולות). מפלגת "הציבור החרדי" החדשה, שעד כה לא עברה את אחוז החסימה באף סקר בציבור הכללי, מקבלת את תמיכתם של מעט יותר מ-3% מהמשיבים הצעירים - מה שמספיק לה כדי לעבור את אחוז החסימה עם 5 מנדטים. התוצאה עשויה להעיד על פופולריות מסוימת שצברה בשבועות האחרונים בקרב צעירים שמאסו בהנהגה החרדית הישנה.
המפלגות הבולטות שלא עוברות את אחוז החסימה: ש"ס מתרסקת בקרב המשיבים הצעירים, ואיתה גם רע"מ. גם עמך ישראל (עופר וינטר), וכחול לבן לא צולחות את הרף. הרשימה המאוחדת של שרן השכל ועלה ירוק, אגב, זוכה לכ-1% מהקולות, גבוה משהיא מקבלת בסקרים בציבור הרחב אך לא קרוב לאחוז החסימה.
בקרב הצעירים החילונים, התמיכה מתחלקת בעיקר בין המפלגות ביחד (20%), ישר! (18%) והדמוקרטים (17%). בקרב הדתיים בולטת הציונות הדתית–זהות עם 36%, ואחריה עוצמה יהודית עם 22%.
46% מהמשיבים בסקר אומרים שבחירתם תהיה דומה לזו של לפחות אחד מהוריהם, בעוד 28% מציינים שבחירתם שונה מזו של שני ההורים. בקרב תומכי הליכוד הנתון הזה גבוה במיוחד: 71% מציינים דמיון בהצבעה לפחות לאחד ההורים, לעומת 33% בקרב תומכי ביחד ו-39% בקרב תומכי עוצמה יהודית.
פעולות הממשלה בנושא המדיניות הביטחונית מייצגות את השקפותיהם של 48% מכלל המשיבים במידה רבה או רבה מאוד. שיעור זה עומד על 54% בקרב המשיבים היהודים, לעומת 25% בקרב המשיבים מהחברה הערבית. הוא גבוה גם בקרב צעירים דתיים (68%) בהשוואה לחילונים (35%).
בנושא גיוס החרדים ושוויון בנטל, 48% מכלל המשיבים חשים שפעולות הממשלה מייצגות את השקפותיהם במידה מועטה או כלל לא. רק 27% השיבו כי המדיניות הממשלתית בנושא מייצגת אותם במידה רבה או רבה מאוד, ו-עוד 15% אמרו כי היא מייצגת אותם במידה בינונית. ביחס לשינויים במערכת המשפט הדעות חלוקות: 35% חשים ייצוג במידה רבה או רבה מאוד ו-33% במידה מועטה או כלל לא.
המדיניות הביטחונית (27%) ויוקר המחיה (25%) הם שני השיקולים הבולטים עבור הצעירים בהחלטה לאיזו מפלגה להצביע. בקרב צעירים דתיים, המדיניות הביטחונית בולטת במיוחד (50%), לעומת 19% בקרב חילונים.
בקרב החילונים בולטים יותר גיוס החרדים ושוויון בנטל (26%, לעומת 6% בקרב דתיים), וכן מחדל 7 באוקטובר וחקירתו (22%, לעומת 5% בקרב דתיים). בקרב המשיבים מהחברה הערבית, 32% השיבו שאף אחד מהנושאים שהוצעו אינו המשמעותי ביותר עבורם, לעומת 6% מהמשיבים היהודים.
הסקר נערך בתאריכים 5 ו-6 באוקטובר באמצעות הפאנל האינטרנטי של דיאלוג מקבוצת אמנת פרו, הפועלת בתחום יותר מ-20 שנה ומתמחה במחקרי דעת קהל, ניתוח נתונים ובניית מדגמים ומתודולוגיות מחקר. הסקר התקיים בקרב 543 צעירים בני 22-18, יהודים וערבים. האחוזים המוצגים מבוססים על הנתונים המשוקללים.
"סבלתי מזה שאין תחבורה ציבורית בשבת"
לפי ועדת הבחירות המרכזית לכנסת, למעלה מחצי מיליון בעלי זכות בחירה נוספו מאז הבחירות האחרונות. אחד מהם הוא עילי בוטלמן, שב-7/10 היה בן 15. הוא היה בבית בניר עוז עם אמו ושתי אחיותיו, ובמשך שעות הם נשארו בממ״ד כשמחוץ לבית נשמעו יריות. עילי החזיק את הדלת וכבר שלח לחברים שלו הודעת פרידה. כמה דקות אחר כך השתרר שקט, והוא הבין שהמחבלים כנראה עברו לבית הבא. חבר טוב שלו נרצח. שירי ביבס הייתה המדריכה שלו בשנת בר המצווה. משפחת קוניו, שהייתה קרובה אליהם, נחטפה גם היא. בוטלמן, משפחתו ושאר חברי הקיבוץ, שהפך לסמל ההפקרה, פונו לכרמי גת.
כמעט שלוש שנים עברו מאז. בוטלמן בן 18, נמצא בשנת שירות בבית השנטי וממתין לגיוס. בפעם הראשונה בחייו הוא גם ייכנס לקלפי, וכשהוא חושב על הבחירות יש לו שתי דאגות מרכזיות: ביטחון ויוקר המחיה. ״אני רוצה שיובטח לי שאני אוכל לחזור לגור בבית שלי בשקט מבלי שאני אצטרך לדאוג שעוד כמה שנים שוב יקרה משהו כזה", הוא אומר. "חשובה לי גם כלכלה טובה, כי אני מגיע מבית שבו אמא מפרנסת שלושה ילדים, ולסגור את החודש זה לא משהו שהיא הצליחה לעשות בשנים האחרונות".
גם יהונתן בר, בן 18 משלומי, יודע היטב מה המשמעות של פינוי. במהלך המלחמה הוא ומשפחתו פונו לירושלים למשך שנה וחצי, לאחר מכן שהו עוד כחצי שנה באכזיב, ורק אז חזרו לשלומי. למרות זאת, הוא סומך על צה"ל שלא יתרחש שוב טבח כמו שהיה ב-7 באוקטובר. על הממשלה, לעומת זאת, הוא לא סומך: "מי שלא חווה את זה לא יבין את מה שאנחנו עברנו. חוויתי על בשרי אזעקות והתקפי חרדה. אני צריך מישהו שאני יכול לסמוך עליו שלא יפקיר את הצפון והתושבים במדינה״.
בר מתלבט בין בנט לאיזנקוט. ״אני חושב שאני די מיעוט בשלומי, הרוב פה מצביע לביבי", הוא אומר. "זה קצת מרגיש מוזר, מסתכלים עליי כאילו אני מצביע שמאל. אומרים שאין מי שיחליף את ביבי ואין אופציה אחרת, אז נצביע לו שוב ונקווה שמשהו ישתנה. אני חושב שאם רוצים שינוי אז צריך להצביע משהו שונה. אני מבין את הפחד של האנשים שאומרים 'אם לא הוא אז מי?', אבל אני חושב שאי אפשר שהמצב יישאר ככה ושהבן אדם שגרם לכל הדברים האלה יישאר בכיסא שלו״.
גם עבורו המלחמה אינה הנושא היחיד. כמו צעירים אחרים בגילו, הוא מדבר על החיים עצמם: המחירים, שוויון בנטל והתחושה שהדור שלו צריך לקבל מקום גדול יותר בהחלטות שמשפיעות עליו. ״המדינה פה יקרה, הכול יקר, זה משהו שצריך לטפל בו. אני גם נגד הפטור מגיוס שהממשלה מקדמת. כל מי שיכול צריך לתרום״.
בוטלמן, לעומתו, אומר שיצביע לליברמן. לדבריו, הוא קרא את "קווי היסוד" של המפלגה - ובהם ועדת חקירה ממלכתית, הפרדת דת ממדינה וחוק גיוס - ואלה שכנעו אותו. אבל ההגדרה הפוליטית של בוטלמן מורכבת יותר מהפתק שהוא מתכוון לשים בקלפי. ״יש נושאים שאני יותר ימין בהם וכאלה שאני יותר שמאל״, הוא אומר. הוא מגדיר את עצמו כליברלי, אומר שבנושאי ביטחון דעותיו נוטות ימינה, ותומך במדינה חילונית ובזכויות להט״ב. ״אני למשל סבלתי מזה שאין תחבורה ציבורית בשבת, כי אמא שלי לא נוהגת ואבא שלי נפטר. עד שלא היה לי רישיון לא הייתי יכול לצאת מהקיבוץ".
גם בנושא הגיוס הוא נחרץ: ״אני חושב שצריך לגייס את החרדים, ואם לא - אז שלא יקבלו כסף ושכר על זה שהם לא עושים כלום״. בניר עוז, לדבריו, הרוב חושבים כמוהו בעניין הכמיהה לשינוי - למעט בנושאי הביטחון. "שם אני אולי קצת יותר ימני משאר הקיבוץ", הוא אומר.
"איפה שיש התיישבות יש ביטחון"
הדר פרויליך, בת 18 מההתנחלות בית אל, מסתכלת על הבחירות הראשונות שלה דרך עולם מושגים אחר לגמרי. היא פעילה פוליטית מגיל צעיר. הייתה פעילה בנוער של הציונות הדתית, לאחר מכן עברה לפעילות בנוער של עוצמה יהודית, וכיום היא נוטה להצביע לסמוטריץ'. במקביל לכך היא נמצאת בשירות לאומי ומחזיקה עסק לאיפור ולעיצוב שיער, שכיום פעיל פחות.
לדבריה, היא התלבטה רבות בין סמוטריץ' לבן גביר, אך לבסוף בחרה בראשון. "הנושא שהכי בוער לי זה ההתיישבות, כי איפה שיש התיישבות יש ביטחון, שליטה וריבונות", היא אומרת. "אפשר לראות את זה במציאות בשטח בבית אל. בזכות סמוטריץ׳ פתאום צצו לנו הרבה חוות וגבעות, אתה רואה עוד מקום יהודי ועוד מקום יהודי. הזוי שאחרי 7 באוקטובר אנחנו לא מתיישבים בעזה. גם על יהודה ושומרון הסתכלו בהתחלה כמו משוגעים ותראה איפה אנחנו היום״.
היא מגנה טרור יהודי, אך מייחסת אותו למיעוט קיצוני ש"עושה דברים מזעזעים". לצד זאת, לדבריה, ״מאוד קשה לי עם ההגדרה של 'אלימות מתנחלים' ובתור מתנחלת אני סובלת מזה הרבה". היא מוסיפה: ״אני גם לא מסכימה עם העניין הזה של 'אל תגידו מתנחלים, תגידו מתיישבים'. אני מתנחלת, זאת הנחלה של האבות שלנו. יש לנו פה זכות היסטורית ברורה לגמרי. זה מקום ששייך לי היסטורית ואלוקית".
לצד דברים ברומו של עולם, הדר מעלה גם נושא שכיום כמעט ואינו מדובר במערכת הפוליטית: מחיר לימודי הנהיגה, שלדבריה יקר. "זה מעסיק את כל בני הנוער, ומבוגרים לא מבינים את זה כי הם לא מתעסקים בזה", היא אומרת. "לפעמים ההתמקדות היא בדברים הגדולים והמפוצצים ופחות בדברים הקטנים והיומיומיים".
שקד פלט, בת 18 מרחובות, נמצאת בשירות לאומי. גם היא עומדת בפעם הראשונה מול האפשרות להפוך את הדעה שלה לפתק, וגם היא מתלבטת בין בן גביר לסמוטריץ' - ונוטה לראשון. כששואלים אותה על הביקורת כלפי כהונתו של בן גביר ועל סוגיות כמו הפשיעה וחוק הגיוס, מתברר שההצבעה שלה אינה נטולת הסתייגויות: "אני חושבת שהוא עושה דברים חשובים כמו הרעת התנאים של המחבלים בכלא ועונש המוות. אני מקווה שכמו שהוא עשה שינוי שם, הוא יעשה גם בתחום הפשיעה״.
כששואלים אותה מה חשוב לה, התשובה אינה מתחילה דווקא במלחמה או בנושאים מפוצצים. ״שידאגו יותר לנוער ושלא יקבעו סתם דברים בלי לערב אותנו", היא אומרת. "למשל בחינוך, את רוב המקצועות מלמדים אותנו במצגות ובשביל זה צריך דפים ולהעתיק למחברת. הדור היום השתנה, זה לא רק דפים ומחברות - ואני חושבת שצריך להתאים את שיטת החינוך גם לדור של היום. אנחנו התקדמנו, אז מערכת החינוך צריכה להתקדם יחד איתנו״.
בנושא הגיוס היא כבר פחות מרוצה, ושולחת מסר ליו"ר עוצמה יהודית. "זה יהיה ממש מעצבן ומבאס לדעת שהצבעתי לבן גביר ושבסוף תקום ממשלה שתקדם חוק פטור מגיוס לחרדים", היא אומרת.
״הממשלה אחראית לזה שדודים שלי נרצחו״
אצל גבריאלה טרואן, בת 20 מתל אביב, הבחירות הראשונות מגיעות עם מטען אישי כבד. היא סטודנטית לפילוסופיה, כלכלה ומדעי המדינה (פכ״מ) באוניברסיטת תל אביב, ומתכוונת להצביע למפלגת הדמוקרטים. דודיה, שלומי ושחר מתיאס מקיבוץ חולית, נרצחו ב-7 באוקטובר. מאז, היא אומרת, האובדן מלווה אותה בכל חלק בחייה, ומשפיע גם על האופן שבו היא מסתכלת על הפוליטיקה ועל עתידה של ישראל.
״אני מאוד לחוצה מהבחירות, כי אכפת לי מעתיד המדינה״, היא אומרת. ״הממשלה אחראית לזה שהדודים שלי נרצחו. המשטרה לא מתפקדת, יש הרבה אלימות, התפרעויות בשטחים שהצבא לא מצליח להשתלט עליהן וסנקציות שפוגעות בנו בעקבות זאת. אני באמת מפחדת לעתיד המדינה והיכולת שלה לשרוד״.
לדבריה, גם אופן ניהול המלחמה והיעדר אופק מדיני מעוררים בה דאגה עמוקה. ״אנחנו נמצאים בדרך ללא מוצא״, היא אומרת, ומתייחסת גם למלחמה ברצועת עזה. ״המלחמה הייתה יכולה להסתיים, הממשלה הייתה יכולה להחזיר את החטופים מוקדם יותר. בסוף לחימה היא אמצעי לתכלית מדינית. היא לא התכלית עצמה, אבל ככה זה מרגיש. לפעמים צריך מלחמות, אבל יש כאן אלימות חסרת תקדים שלא מובילה אותנו לפתרון מדיני ארוך טווח. אנחנו ממשיכים לאבד את הלגיטימציה הבינלאומית שלנו״.
האובדן המשפחתי הכבד של גבריאלה הפך עבורה למקור של מחויבות אישית ליצירת מציאות טובה יותר ומדיניות ביטחונית שתמנע את האסון הבא. עם זאת, לצד הדרישה לביטחון היא משתוקקת גם לשוב לתחושת נורמליות שבה הפוליטיקה אינה נוכחת בכל רגע, ומייחלת לכך שהמדינה תחוקק חוקה, תבצר את ערכי השוויון ותשקיע בחינוך ורווחה, ללא אפליה וניתוב כספים למגזרים ספציפיים. את בחירתה במפלגת "הדמוקרטים" היא מסבירה באמונה באנשי הרשימה וברקורד העשייה שלהם, תוך שהיא מדגישה כי היא מחפשת מדיניות אמיתית שתשרת את ערכיה, ולא רק את החלפת השלטון הקיים.
״הצרכים שלנו הצעירים הם לא סיפור מורכב, אנחנו רוצים ביטחון ומצב כלכלי טוב", היא מסכמת. "אלה בחירות גורליות ולכל קול יש השפעה. אלה שלא מצביעים נותנים לאחרים לקבוע עבורנו את העתיד שלנו. זאת זכותנו הדמוקרטית וזאת הדרך שלנו לקחת חלק בעתיד טוב יותר".
״אני רוצה לקבל את אותן ההזדמנויות״
אצל באסל אגבריה, בן 18 מאום אל-פחם, סדר העדיפויות משתקף מעיניו של צעיר ערבי-ישראלי. אגבאריה פעיל פוליטית וחברתית כבר כמה שנים, חבר במפלגה הקומוניסטית ובבנק״י (ברית הנוער הקומוניסטי הישראלי), ובשנתיים האחרונות משמש כמזכיר בנק״י באום אל-פחם וחבר בוועד המרכזי של התנועה. הוא משתתף בהפגנות ובפעילות חברתית ופוליטית בעיר. לדבריו, "אני מאמין שלקול שלי יש משמעות, ושייצוג ערבי גדול יותר בכנסת יכול להגדיל את ההשפעה של החברה הערבית על קבלת ההחלטות במדינה".
הנושא שהכי בוער לו הוא מיגור הפשיעה והאלימות בחברה הערבית; מעבר לכך, לדבריו, חשובים לו יוקר המחייה, אפשרויות תעסוקה לצעירים, חינוך, דיור, שוויון והמאבק באפליה. "אני רוצה להרגיש שבתור צעיר ערבי יש לי אפשרות לבנות כאן עתיד בכבוד ולקבל את אותן ההזדמנויות שמקבלים צעירים אחרים״, הוא אומר. ״כשאני מדבר עם חברים ערבים בגילי, אני רואה שיש גם עניין בפוליטיקה וגם הרבה אכזבה וחוסר אמון. אנחנו מדברים הרבה על פשיעה, על העתיד שלנו, על עבודה, על לימודים ועל השאלה אם באמת אפשר לשנות משהו״.
אגבריה מתכוון להצביע לרשימה המשותפת, בין היתר בגלל "אמונה בשותפות יהודית-ערבית, בשוויון ובמאבק בגזענות ובאפליה״. הוא מאמין כי הפסילה של יו"ר בל"ד סמי אבו שחאדה "משקפת את העברת הגזענות מהזירה הפוליטית אל מוסדות המשפט", אך מציין כי ההחלטה תדחוף צעירים ערבים רבים יותר להשתתף בבחירות כדי להשפיע. העובדה שהרשימה המשותפת אינה צפויה להיות חלק מקואליציה לא גורמת לו לראות בהצבעה חסרת משמעות: ״אפשר להשפיע גם דרך הכנסת, ועדות הכנסת, חקיקה, מאבקים ציבוריים והעלאת הנושאים של החברה הערבית לסדר היום״.
אם הייתה לו הזדמנות לשבת מול ראש הממשלה, הוא היה מבקש ממנו "שיתחייסו אלינו כאזרחים שווים לא רק בדיבורים, אלא גם במציאות - בביטחון האישי, בחינוך, בתעסוקה, בדיור ובתקציבים״. לצד זאת, לדבריו, "אני חושב שחלק מהיהודים לא תמיד מבינים עד כמה מורכבת החוויה של צעיר ערבי במדינה. יש לנו זהות לאומית, תרבות ושפה משלנו - אבל הדברים האלה לא סותרים את הרצון שלנו לחיים משותפים המבוססים על שוויון וכבוד".
מבחינתו, גם לצד הערבי יש עבודה לעשות: "חשוב שצעירים ערבים יכירו טוב יותר את החברה היהודית, יבינו שהיא לא מקשה אחת, יכירו את הפחדים, הדעות והוויכוחים שקיימים בתוכה - וינסו ליצור יותר מפגשים ושיח ישיר".
ֿביקשנו לצרף לפסיפס גם צעיר חרדי, כדי להציג את נקודת המבט של מי שמגיע לראשונה לקלפי מתוך החברה החרדית. כמה צעירים שאליהם פנינו לא הסכימו להצטלם או להשתתף בכתבה יחד עם אישה, והצעיר האחרון שהיה אמור להצטרף ביטל בסמוך למועד הפרסום. לכן, לצערנו, הקול החרדי אינו מיוצג בכתבה הזאת.
