מערכת הבחירות עוסקת בעיקר בשאלה מי יהיה ראש הממשלה הבא, אבל מאחוריה כבר מתנהל קרב נוסף שעשוי להיות מכריע לא פחות: מי יקבל לידיו את המפתחות למשרד הביטחון. אחרי 7 באוקטובר, שנים של מלחמה ושחיקה עמוקה בצה"ל ובמערך המילואים, שר הביטחון הבא לא צפוי להיות רק השר שמאשר תוכניות מבצעיות או מנהל את תקציב מערכת הביטחון.
הוא יצטרך להתמודד עם בניין הכוח מחדש, האיום האיראני, עתיד רצועת עזה, המציאות ביהודה ושומרון, היחסים עם ארצות הברית - ואחת הסוגיות הפוליטיות הנפיצות ביותר בישראל: גיוס החרדים.
זהותו של השר תלויה כמובן בזהות הממשלה שתקום. בכל אחד מהתרחישים הפוליטיים המרכזיים עולים שמות אחרים, ובהם ארבעה שמייצגים גם שלוש תפיסות ביטחוניות שונות מאוד: תא"ל במיל' עופר וינטר, ראש הממשלה לשעבר נפתלי בנט, הרמטכ"ל לשעבר גדי איזנקוט וסגן הרמטכ"ל לשעבר יאיר גולן.
הוויכוח ביניהם אינו מסתכם בשאלה מי יפעיל יותר כוח, הוא נוגע בשאלה עמוקה בהרבה: איך צריכה ישראל להתנהל אחרי המחדל ששינה את תפיסת הביטחון שלה - האם לחתור להכרעה ולריבונות, לשנות לחלוטין את המשוואות מול אויביה באזור או לשלב כוח צבאי עם היפרדות מדינית ושימור הבריתות הבינלאומיות.
וינטר: יוזמה ושינוי עמוק ברוח המפקדים
אם הממשלה הבאה תוקם בידי גוש הימין, אחד השמות שעשויים לעלות כמועמד למשרד הביטחון הוא תא"ל (במיל') עופר וינטר. בניגוד לשרי ביטחון שהגיעו מהמטכ"ל לאחר קריירה ארוכה בצמרת הצבא, וינטר בונה את מעמדו דווקא כמי שמבקר מבחוץ את הדרך שבה פעלה המערכת במשך שנים.
בלב תפיסתו עומדת הטענה כי ישראל אימצה לאורך השנים שפה של "הכלה", "הרתעה" ו"סבבים" במקום שפה של ניצחון והכרעה. מבחינתו, 7 באוקטובר הוכיח את המחיר של תפיסה שבה אויביה של ישראל מקבלים זמן להתחמש ולהתעצם, בעוד המערכת מנסה לקנות תקופות של שקט. וינטר דורש מעבר לצבא יוזם והתקפי יותר, שמטרתו במלחמה אינה להחזיר את ההרתעה לכמה שנים אלא להסיר את האיום. הוא שולל הישענות על הסדרים זמניים עם ארגוני טרור כתחליף להכרעה צבאית, ומבקש שינוי רחב גם בתרבות הפיקוד ובאופן שבו מתקבלות החלטות בצה"ל.
וינטר. אחד המבחנים המרכזיים יהיה דווקא בתוך החברה הישראלית
(צילום: שלו שלום)
גם ביהודה ושומרון הקו שלו ברור. וינטר מתנגד לנסיגות ולוויתורים טריטוריאליים, תומך בחיזוק ההתיישבות ובהחלת ריבונות ישראלית, ודוגל בפירוק שיטתי של תשתיות הטרור תוך שמירה על שליטה ביטחונית ישראלית מלאה.
אם יקבל את משרד הביטחון, אחד המבחנים המרכזיים שלו יהיה דווקא בתוך החברה הישראלית. וינטר מציג את גיוס החרדים כחלק בלתי נפרד משיקום הצבא אחרי המלחמה. הוא מדבר על חוק שירות שיחול על כולם, אך במקביל טוען שניתן להגדיל משמעותית את מספר החרדים המתגייסים באמצעות מסגרות מותאמות ובניית אמון מול הציבור החרדי. לצד זאת הוא מבקש לשנות את היחס למי שכבר משרתים: תגמול נרחב יותר ללוחמים ולאנשי מילואים ויצירת העדפה ברורה למי שנושאים בנטל הביטחוני.
בנט: תפיסת "הגורילה בג'ונגל"
נפתלי בנט נמצא בתרחיש פוליטי אחר. אם יצליח להקים את הממשלה הבאה, הוא יהיה כמובן המועמד הטבעי לראשות הממשלה ולא למשרד הביטחון. אלא שבניגוד לראשי ממשלה רבים, בנט מבהיר כי בכוונתו לעצב בעצמו באופן הדוק את מדיניות הביטחון - ולכן השאלה מי יחזיק פורמלית בתיק עשויה להיות פחות משמעותית מהשפעתו הישירה על המערכת.
בנט מציג את תפיסתו באמצעות דימוי שחזר עליו שוב ושוב: ישראל צריכה להפסיק להיות רק "וילה בג'ונגל" ולהפוך ל"גורילה בג'ונגל". כלומר, לא מדינה שמסתגרת מאחורי גדרות ומערכות הגנה ומחכה לאיום הבא, אלא כוח אזורי בלתי צפוי שיוזם, תוקף ומשנה את המציאות סביבו. הדוגמה הבולטת ביותר היא איראן: בנט מבקש לנתק את המשוואה שלפיה ישראל נלחמת בשלוחות של טהרן בעוד איראן עצמה נשארת מוגנת. מבחינתו, אם חיזבאללה יורה על ישראל, טהרן צריכה לדעת שהיא עצמה עלולה לשלם את המחיר. זהו למעשה המשך של "דוקטרינת התמנון" שאותה קידם בעבר: במקום להילחם רק בזרועות האיראניות בלבנון, בסוריה, בעיראק או בתימן - לפעול גם מול ראש התמנון.
בנט. מציע שימונה מזכיר צבאי אזרחי שיהיה כפוף לראש הממשלה - ושלא יגיע מתוך צה"ל
(צילום: אלעד גוטמן)
בנט מציב גם את קטאר כיעד לשינוי מדיניות ומצהיר כי בכוונתו להגדיר אותה מדינת אויב. במקביל, הוא מבקש להרחיק את קטאר ואת טורקיה מכל תפקיד בעיצוב עתידה של רצועת עזה ולבנות במקום זאת ציר עמוק יותר עם מצרים וקשר מיוחד וחשאי עם הנשיא עבד אל-פתאח א-סיסי. לשיטתו, קהיר היא שחקן מפתח בכל הסדר עתידי ברצועה - החל ממניעת הברחות באזור פילדלפי ועד יצירת מנגנונים שיאפשרו לישראל לשמור על האינטרסים הביטחוניים שלה, מבלי להעניק דריסת רגל מחודשת למדינות שלדבריו סייעו לחמאס.
בנט מבקש גם לטפל במה שהוא רואה כאחד משורשי הכשל של 7 באוקטובר: הדרך שבה הערכות מודיעיניות מגיעות לדרג המדיני. לטענתו, המידע עובר עיבוד וסינון בתוך המערכת עד שהוא מוגש למקבלי ההחלטות כהערכה מגובשת אחת. לכן הוא מבקש ליצור בסביבת ראש הממשלה יכולת עצמאית יותר שתאפשר לאתגר את מערכת הביטחון ולשמוע הערכות חלופיות, למשל למנות מזכיר צבאי אזרחי שיהיה כפוף לראש הממשלה ושלא יגיע מתוך צה"ל.
בזירה הפלסטינית הוא ממשיך להתנגד למדינה פלסטינית. הפתרון שהוא מציע אינו סיפוח מלא של השטח ואינו נסיגה, אלא גרסה של תפיסת "צמצום הסכסוך": שליטה ישראלית בשטחי C, אוטונומיה פלסטינית אזרחית בשטחי A ו-B וחופש פעולה מלא לצה"ל בכל מקום שבו יידרש.
איזנקוט: היפרדות אסטרטגית ושמירה על הבריתות
בתרחיש שבו תוקם ממשלה הנשענת על מפלגות המרכז והאופוזיציה הנוכחית, גדי איזנקוט הוא אחד השמות הטבעיים ביותר לתיק הביטחון, כמובן במידה שלא הוא זה שיעמוד בראשה. בניגוד לשניים האחרים, הוא כבר עמד בראש צה"ל, ישב בקבינט המלחמה והיה מעורב מקרוב בהחלטות הביטחוניות מאז 7 באוקטובר.
איזנקוט מייצג תפיסה שמשלבת נכונות להפעיל כוח משמעותי עם זהירות רבה יותר בשאלה מה אמור להגיע אחרי הפעולה הצבאית. הוא אינו מזוהה עם תפיסה צבאית רכה. להפך: כרמטכ"ל וכאלוף פיקוד הצפון נקשר שמו ב"דוקטרינת הדאחייה", שבבסיסה הפעלת כוח הרסני ורחב במקרה של מלחמה עם חיזבאללה ופגיעה בתשתיות המשמשות אותו. אולם מבחינתו, כוח צבאי צריך לשרת יעד אסטרטגי. בתקופות שבין מלחמות הוא מעדיף את מודל "המערכה שבין המלחמות": פגיעה שיטתית בהתעצמות האויב, אך תוך ניסיון שלא להיגרר למלחמה כוללת בעיתוי שאינו משרת את ישראל.
איזנקוט. מזהיר מפני תהליך שיוביל למדינה דו-לאומית
(צילום: AP Photo/Ariel Schalit)
הפער הגדול ביותר בינו לבין וינטר נמצא ביהודה ושומרון. איזנקוט מזהיר מפני תהליך שיוביל למדינה דו-לאומית ורואה בהיפרדות מהפלסטינים אינטרס ישראלי אסטרטגי. עם זאת, גם הוא אינו תומך כיום בהקמת מדינה פלסטינית, ודוגל בהמשך חופש הפעולה הביטחוני של צה"ל. לפי תפיסתו, הרשות הפלסטינית צריכה להמשיך לנהל את חיי האוכלוסייה הפלסטינית, בעוד ישראל שומרת לעצמה את האחריות הביטחונית. הוא גם הבהיר כי יישובים וחוות שהוקמו כחוק אינם אמורים להתפנות.
מנגד, איזנקוט מתנגד לסיפוח חד-צדדי. בעיניו, צעדים כאלה עלולים לפגוע לא רק ביחסים עם הפלסטינים, אלא גם בברית האסטרטגית עם ארה"ב, בהסכמי אברהם ובלגיטימציה שמאפשרת לישראל להפעיל כוח בזירות השונות. מבחינתו, הקשרים עם וושינגטון והמערכת האזורית אינם מגבלה על מערכת הביטחון אלא חלק ממנה.
גולן: מלחמה בטרור הפלסטיני והיהודי
גם יו"ר הדמוקרטים יאיר גולן, סגן הרמטכ"ל לשעבר, הצהיר כי בכוונתו לדרוש את תיק הביטחון בממשלה הבאה. הוא קרא להקים ישות פלסטינית מתונה כחלופה לחמאס וקרא להצבת כוח בינלאומי חדש בדרום לבנון. בגזרת יו"ש הציג גולן תוכנית להיפרדות מהפלסטינים, הכוללת מלחמה עיקשת בטרור הפלסטיני והיהודי, פינוי מאחזים בלתי-חוקיים וסימון גבולות.
איזנקוט חושב שיש "מועמדים טובים ממנו". גולן
(צילום: יריב כץ)
כשר ביטחון מיועד, גולן שואף לבנות ציר אזורי מתון עם מצרים, ירדן, ומדינות הסכמי אברהם. בתוך הצבא הוא מתמקד בחיזוק זרוע היבשה והגדלת הסד"כ, השבת האוטונומיה לדרג המטכ"לי והבטחה שכל מהלך צבאי ישרת יעד מדיני ברור.
כאשר נשאל איזנקוט - המועמד המוביל לראשות הממשלה בגוש המתנגד לנתניהו לפי כל הסקרים - מה הוא חושב על הענקת תיק הביטחון לגולן, הוא השיב שיש מועמדים טובים ממנו לתפקיד.
אי אפשר יהיה לברוח משאלת הגיוס
מי מבין המועמדים שיגיע בסופו של דבר למשרד הביטחון, יגלה מהר מאוד כי לצד איראן, חיזבאללה ועזה מחכה לו חזית פוליטית פנימית: כוח האדם של צה"ל. שנות המלחמה הארוכות, מספר ימי המילואים החריג והצורך להגדיל את הצבא הפכו את סוגיית גיוס החרדים מוויכוח חברתי-פוליטי לשאלה ביטחונית של ממש.
כאן דווקא הפערים בין וינטר, בנט, איזנקוט ואפילו גולן קטנים יותר. וינטר מדבר על גיוס לכולם לצד מסגרות שיאפשרו לציבור החרדי לשרת מבלי לוותר על אורח חייו; בנט דורש הגדלה דרמטית של ההשתתפות החרדית בנטל ומבקש לקשור בין שירות לבין זכויות והטבות כלכליות; ואיזנקוט מציב גם הוא גיוס משמעותי של חרדים כתנאי לחוק שירות חדש, וטוען כי צורכי צה"ל צריכים לעמוד במרכז ההסדר.
