בימים האחרונים הרשתות גועשות סביב דיונים בנושא הלמידה מרחוק, כאשר אחת הבעיות המרכזיות שעולה בשיח הזה עוסקות בחוויה הקשה של המורים שמספרים על הקושי ללמד "ריבועים שחורים". שוב ושוב עולה השאלה למה התלמידים לא משתתפים בשיעור? או ליתר דיוק - למה הם לא פותחים מצלמות?
"פתיחת מצלמה תלויה בסוג השיעור, באיזה מידה הוא חשוב עבורי וברמת הריכוז באותו היום. בנוסף, אם השיער שלי לא מסתדר, אין סיכוי שאפתח מצלמה", אומר יותם מוהל (16), ומוסיף: "חשוב לציין שאני דווקא כן מהתלמידים שפותחים מצלמות ברוב השיעורים ושאני גם משתדל להקשיב בכל השיעורים, אבל ככל שהלמידה בזום נמשכת בלי סוף הייאוש גובר. לבסוף גם אני ואפילו התלמידים הטובים ביותר כבר חסרי כוחות וללא מצלמות.
"יש שיעורים שיותר חשובים לי ושלדעתי צריך להתרכז בהם, אלה בעיקר השיעורים הריאליים, שצריך לתרגל בהם ולא רק להקשיב. אני מתחבר אליהם מהמחשב ובדרך כלל פותח מצלמה, דבר שמאלץ אותי להיות יותר קשוב ומאורגן.
"לשיעורים ההומניים, כמו תנ"ך והיסטוריה, אני מתחבר מהטלפון. אם אני בוחר להקשיב בהם, אני אפתח מצלמה למשך מספר דקות, בדרך כלל בתחילת השיעור, ובעיקר כדי לומר למורה שלום".
מבחינת דרי גיא (18) מדובר בעיקר בשמירה על ענייני פרטיות: "אני מרגישה שפתיחת מצלמה בזום נותנת תחושה של חוסר פרטיות", היא אומרת. "זה אומר להיות הרבה יותר חשופה מאשר לשבת בכיתה. קודם כל, כולם יכולים לראות את החדר שלי, ולא תמיד זה מתאים לי.
"בדרך כלל אני לבושה בפיג'מה או בבגדים של בית, ויש רעשים כל הזמן כי כולם בבית, אבל יותר מהכול הכי בעייתית זאת העובדה שאני יכולה לראות את עצמי. נכון שצריך להקשיב לשיעור ושהרבה פותחים מצלמה, אבל מי לא יסתכל על עצמו?
"כשאת מסתכלת על עצמך מדברת ומתנהלת בלייב, זה יוצר תחושה כאילו את נמצאת כל הזמן במבחן. לדעתי, אף אחד לא צריך לבלות יום שלם מול מראה. זה יוצר תחושה של חוסר ביטחון. מה גם שמול כיתה שלמה של מסכים שחורים, זה מאוד לא נעים להיות היחידה שרואים".
"מבחינתי זה אומר להיות הרבה יותר חשופה מאשר לשבת בכיתה"
קראו עוד:
"עדיף להישאר בפיג'מה"
"הבעיה שלי היא לאו דווקא פתיחת המצלמה עצמה אלא מה שהמצלמה הפתוחה דורשת ממני", מסביר יהל חגי (18). "כשפותחים מצלמה מחוייבים להסתכל לתוך הריבוע הקטן שבו נמצא/ת המורה במשך כל הזמן. התחושה היא שבכל רגע שבו אתה לא מסתכל אל המצלמה המורה יכולה לפרש את זה כאי הקשבה.
"זה דורש ממני יכולת ריכוז והתמדה בהסתכלות על מקום אחד או בן אדם אחד, כלומר המורה, וזה קשה עד בלתי אפשרי. גם כשרואים סרטון ביוטיוב אתה לא מסתכל עליו כל הזמן. אתה מסיט את המבט, מסתכל סביב ומרגיש עוד דברים חוץ מאלו שמתרחשים בתוך המסך".
פתיחת המצלמה תלויה במידת העניין שיש לך בשיעור עצמו?
"לא, אני לא חושב שפתיחת מצלמה נותנת אינדיקציה לשאלה עד כמה השיעור מעניין. מבחינתי פתיחת מצלמה תלויה יותר בדברים כמו דרישות המורה, האם ביקשו להדליק או לא, כמה תלמידים פותחים מצלמות באותו יום וגם בשאלה האם, ועד כמה, יש לי כאב ראש באותו היום".
גם שחף צוק (18) לא פותח מצלמה בשיעורים. "קודם כל, ברגע שבו אני פותח מצלמה ברור לי שזאת פעולה שתתן למורה את האפשרות לראות אם או עד כמה אני מרוכז בשיעור או אם אני עוסק בדברים אחרים על חשבון השיעור", אומר צוק.
"בנוסף לכך, כדי לפתוח מצלמה צריך להחליף בגדים מפיג'מה ובאמת להתלבש, דבר שיגרום לי לקום מוקדם יותר. כך שמבחינתי, אם אני לא חייב לפתוח מצלמה אני אלך על האופציה הקלה של להישאר במיטה עם הפיג'מה".
האם יש שיעורים שמעניין אותך לפתוח בהם מצלמה?
"אם אני כבר פותח מצלמה זה כי המורה מכריחה ומאיימת בחיסור או אם מגיעים למצב שהמורה ממש מתחנן ופונה באופן אישי לתלמידים בשביל שיפתחו מצלמות, ואז כבר לא נעים לא לפתוח. אגב, אני לא חושב שפתיחת מצלמה זה מה שיעשה את ההבדל בעניין מידת ההשתתפות בשיעור וההקשבה".
"התחושה היא שבכל רגע שבו אתה לא מסתכל אל המצלמה המורה יכולה לפרש את זה כאי הקשבה"
יש שיעורים שבהם אתם מרגישים שיותר נעים לכם לפתוח מצלמה?
גיא: "כן, בשיעורים קטנים יותר. בחלק מהמקצועות חילקו אותנו לקבוצות קטנות יותר, 15 תלמידים פחות או יותר, ואז יש תחושה אינטימית יותר. מה גם שמורים טובים שמעוררים חשק להשתתף בשיעור מעוררים גם רצון להיות נוכחים ולהדליק מצלמה. אצלי ספציפית אלו שיעורי פסיכולוגיה, ספרות ותולדות האומנות. בכולם יש פחות מ-20 תלמידים".
חגי מדגיש ש"לא בהכרח מבינים את החומר יותר טוב כשהמצלמה פתוחה ושלפעמים הרבה יותר נוח להקשיב למורה כאילו זה פודקאסט או רדיו ולהבין את הדברים בדרך הזאת". עוד הוא מוסיף: "לאחרונה עשיתי על עצמי ניסוי. בחרתי יום מסוים שבו הייתי למשך ארבעה שיעורים עם מצלמה פתוחה, ולמשך ארבעה שיעורים בלי מצלמה.
"בסוף היום שמתי לב שאיבדתי ריכוז בשיעורים שבהם הייתי עם מצלמה בדיוק באותה כמות שבה איבדתי ריכוז בשיעורים שבהם הייתי ללא מצלמה, אם לא יותר".
בדידות מייאשת
על השאלה איפה עדיף ללמוד - בכיתה או בזום, הדעות די חד משמעיות: "במשך המון זמן וממש עד לחודשיים האחרונים העדפתי את הזום", אומר צוק. "עצם העובדה שבוטלו הרבה מבחנים ועדיין היה אפשר להיפגש עם חברים אחרי בית ספר נתן לי תחושה שאנחנו ממש בחופש.
"באותה תקופה עדיין לא היה לחץ של מבחנים ועבודות, דבר שלא קורה עכשיו כי התחילו המתכונות וההכנה לבגרויות. אני חייב להודות שבסגר הנוכחי התחושה היא שהמצב הזה כבר נמאס. קשה לראות את אותם 20-10 חברים עוד מעט שנה שלמה, וכרגע הייתי מעדיף את השגרה הישנה ולחזור לבית ספר ולחיים הרגילים, גם אם זה כרוך בעוד כמה מבחנים".
"ההפסקות בבית הספר מאפשרות לדבר עם חברים כדי לשחרר את הראש לקראת לימוד המקצוע הבא. בבית בעיקר נועצים מבטים בקירות"
גם חגי מעדיף ללמוד בבית ספר: "חוץ מהעובדה שהחומר נקלט יותר טוב, אי אפשר בכלל להתחיל ולהסביר את ההבדל בין האווירה בזום לאווירה בבית הספר. האווירה בשיעורים הפרונטליים הרבה יותר קלילה ויש גם צחוקים. יכול להיות שזה קשור לעובדה שהמורה רואה את התלמידים או בגלל שפשוט הרבה הרבה יותר נוח לה ללמד כך. דבר נוסף שחשוב להסתכל עליו הוא היתרון של האפשרות לדבר עם חברך לשולחן בשקט או להיעזר בו, דבר שנותן שקט נפשי.
"הדבר הכי לא מדובר בנוגע להבדלי הלמידה הוא ההתנעה המוחית שעוברת ממקום הלמידה. שולחן התלמיד מתוייג במוחו של התלמיד כמקום שבו הוא יושב ללמוד. החדר והטלפון שלו הם מקום מפלט שלא מתפרש בצורה טבעית במוח כ'עכשיו הגיע הזמן ללמוד' אלא יותר כמין מצב של בילוי, צפייה בסרטון או בפודקאסט, והשינויים האלו פוגעים בלמידה.
"כמובן יש גם את ההפסקות בין השיעורים. ההפסקות בבית הספר הן רגע של בריחה מהחומר הלימודי, ומאפשרות לדבר עם חברים על מנת לשחרר את הראש לקראת לימוד המקצוע הבא. בבית בעיקר נועצים מבטים בקירות בזמן ההפסקות".
"אני מעדיפה בית ספר רגיל מכל בחינה שהיא", אומרת גיא. "בבית הספר רואים אנשים, יוצאים מהבית, יש אווירה של למידה וגם תקשורת טובה יותר עם המורים. ביום לימודים רגיל אני מוקפת חברים ואנשים כל הזמן.
"יום לימודים בזום זה שונה לגמרי. זה פשוט יום שלם שבו נכפית עלייך בדידות מייאשת. זה מאוד מתסכל. מה גם שמאוד קשה ללמוד דרך הזום, קשה לקלוט ואין אווירה של למידה. הכול מבולגן, תאריכים של בגרויות ומתכונות פתאום משתנים. הכול באוויר ואין במה להיאחז".
מוהל דווקא חושב שכדאי לשלב: "שילוב נכון של למידה בזום ולמידה בבית הספר יכול להפוך את מערכת שעות הלחוצה לנוחה יותר", הוא אומר, "כזאת שפחות לוחצת מבחינות שעות והסעות ומאפשרת לנו ללמוד גם בבית בסביבה נוחה יותר.
"הפסקה בבית הרבה יותר יעילה ומרעננת מהפסקה מבבית הספר ואפשר להספיק בה יותר. יתרון גדול הוא שתלמידים יכולים לאכול ארוחת צהרים מזינה, במקום כריך שהיה דחוס בתיק כמה שעות".
"תאריכים של בגרויות ומתכונות פתאום משתנים. הכול באוויר ואין במה להיאחז"
באילו דרכים היית משלב את הלמידה בבית הספר עם הלמידה מרחוק?
"מקצועות הומניים שדורשים הקשבה לחומר מעולים ללימוד בזום. אפשר להשתמש בהם בעזרים אינטרנטיים ואין באמת צורך פיזי במורה. הרעיון הבא תקף לכל המקצועות - במקום שכל מורה יעביר את אותו שיעור 1,000 פעם אפשר להכין סרטונים איכותיים של מורים חכמים וכריזמטיים שילמדו כל נושא ויוכלו להיות מוצגים לתלמידים בכל העולם.
"המורה של הכיתה יוכל להסביר בצורה מעמיקה יותר את החומר ולענות על שאלות בנושא. אפשר גם לשלב הרצאות של מרצים מובילים בעולם בכל תחום, בלי הגבלה של כמות משתתפים.
"אני התחברתי פעם להרצאה של מדען מנאס"א, דבר שלא היה קורה בצורה פרונטלית. האפשרויות הקיימות כיום ללימוד ממרחק הן אינסופיות, ולעומתן המציאות כיום מאוד מוגבלת".
זעקת השטח
"מגיפת הקורונה והסגר המתמשך, שינו את פני החינוך בהיבטים רבים", כך כתב יו"ר התאגדות המנהלים מנשה לוי למנכ"ל משרד החינוך עמית אדרי. "אחד מהם הוא ההתבססות על למידה והוראה מרחוק. מחנכים ומורים אימצו את הכלים הטכנולוגיים הנדרשים, ועושים מאמץ עילאי להמשיך ולקיים תהליכי חינוך והוראה.
"אולם, אנו נתקלים בתופעה הולכת ומתרחבת של סגירת מצלמות המחשב על ידי תלמידים. מגמה זו פוגעת ביכולת שלנו המורים ללמד וביכולתנו כמחנכים לקיים קשרים חברתיים ורגשיים עם התלמידים כאשר הם מאחורי 'ריבוע שחור'. זוהי זעקת השטח.
"פתיחת מסך המחשב אינה פוגעת בפרטיותו של התלמיד, שכן הוא יכול להציג ברקע המסך כל תמונה שהוא מבקש. אנו מבקשים ממשרד החינוך להתאים עצמו למציאות המשתנה, ולהכריז בכתב שחובת התלמיד לפתוח את מצלמת המחשב במהלך שיעור מקוון, כפי שחובה עליו בימי שגרה להגיע לבית הספר ולהיכנס לכיתה בזמן שיעור".
