בחייה של כל אימא מגיע שלב שבו צמד המילים "בת מצווש" מופיע פתאום, וכמעט מיד משתלט על השיח. קבוצות הוואטסאפ של "אימהות לבנות ו' 1" ודומיהן מתעוררות מתרדמת החורף שלהן, כל הליכה לקניון מלווה ב-"אפשר שמלה כזאת לבת מצווה?", וכל שיחה במטבח עוסקת ב"אירוע".
ה"אירוע", אל תתבלבלו, הוא לא חתונה. הילדה בת 12 וזו בת מצווה, ובכל זאת ההיערכות מתחילה, במקרה הטוב, כמה חודשים טובים לפני המועד. ואיך לחגוג? או, זו שאלה טובה. מסיבה לחברות ולחברים במועדון, אירוח משפחתי בבית, אולי משהו שונה, מיוחד שלא כולם עושים, רק את והיא כמו סדנת רוחניות? סיור היסטורי? התנדבות משותפת? השמיים הם הגבול. בערך.
קראו עוד:
הרי, לבני המצווה יש אירוע שמסמל את המעבר הזה, מילדות לבגרות. טקס בר המצווה שטבוע בנו כל כך בנו כחברה יהודית. אבל לנו, הבנות, יש "בת מצווש". ונקודת הציון הזאת בחייה של כל ילדה, שבו היא הופכת לנערה, נחגג לרוב במסיבה או בנסיעה לחו"ל, אבל פעמים רבות ללא תוכן משמעותי שיסמן את הרגע הזה כנקודת מפנה בחיים.
אז אפשר להבין שכשהגיעה לפתחי הזמנה להצטרף ל"פסטיבל מחוברות" עם בנותיי התאומות בנות ה-11, שמחתי להתחיל בהכנות לאירוע המכונן. הרעיון שעומד מאחורי המיזם של איילת בן צבי, "חוויית בת מצווה לאימהות ולבנות", הוא פשוט מאוד: ליצור חוויה עוצמתית יחד, רק את והילדה שלך, וזה קורה ביומיים של סדנאות, הרצאות, שיחות ואירועים.
איילת בן צבי. לא מצאה, אז יצרהצילום: הראל לויזה התחיל לפני 12 שנים (כן, גם הפסטיבל חגג בדיוק בת מצווה), כשבתה של איילת התקרבה לגיל 12. היא חיפשה לציין את המאורע עם ערך ומשמעות, וכשהיא לא מצאה משהו שהרגיש לה נכון עבורה, היא החליטה ליצור אחד משלה.
באנו לעבוד
אז הגענו לפסטיבל, ובואו קודם נשים את הדברים על השולחן: כל מי שפנטזה על יומיים של "רגל על רגל" בזמן שאחרים מעסיקים לה את הבנות - פספסה את הפואנטה. אנחנו פה בשביל לעבוד (על הקשר!) ולא לנוח.
הלו"ז מלא בהתאם: את רצף הסדנאות פתחה מרצה לפסיכולוגיה, שפצחה במופע סטנד-אפ מתובל בפנינים מעולם הפסיכולוגיה והנגישה לבנות את השינויים הפיזיים שעוברים עליהן בגיל ההתבגרות. במשך שעה שלמה של הרצאה אף אחת מהנוכחות בחדר לא הסתכלה בטלפון. נשבעת. בדקתי.
מבול השאלות שהבנות שלי המטירו עליי אחרי ההרצאה הראשונה רק חידד לי את הפער בידע שלהן. הדור שלי ניזון ממידע שקרא ב"ראש אחד" או ב"מעריב לנוער", היום הילדים שלנו שואבים אותו מהרשתות החברתיות ומשמועות. ידע ממשי אמיתי? כמו שהוגש לנו בהרצאה? אני לא חושבת שהן הכירו בעבר.
אני לקחתי את ההזדמנות הזו בשתי ידיים, כדי לעשות לבנות שלי קצת סדר ולהבין באמת מה הן יודעות. נתתי להן את הבמה לתחקר אותי ככל העולה על רוחן, וגם, באופן מאוד לא אופייני, הן נתנו לי לספר ולהסביר וממש הקשיבו למה שיש לי להגיד. שיחת ה-"מילדה לנערה" - צ׳ק.
אחרי ההרצאה הגיעו עוד פעילויות כמו סדנת תיאטרון, צילומי קליפ בים, דוכני קניות (נו, אי אפשר בלי), מופע סטנד-אפ וריקודי בטן, וגם הרצאה שריתקה אותי, של ד״ר עינת גלזר, על אינטליגנציה רגשית. בין לבין, ישבנו לנו יחד הבנות והאימהות, דיברנו והכרנו.
היו אימהות ובנות שהגיעו כחבורה אחת גדולה, ממש כל הבנות בכיתה עם האימהות שלהן - שאף הגדילו וחלקו בחדרים. היו גם קבוצות קטנות, של שתיים-שלוש בנות ואימהות שהגיעו יחד. היו אימהות וילדות שהגיעו לבד, לחוויה "זוגית" מרוכזת, בלי היכרות מוקדמת עם שאר המשתתפות. אגב, הייתה גם נציגות של סבתא-אימא-ילדה.
ואם חששתם שהשארנו את הטלפונים בכניסה, אז לא. עם הגעתנו נפתחה קבוצת וואטסאפ לכל הבנות, שבה הן שיתפו תמונות וחוויות, כתבו לרשת ותייגו ללא הרף. הבאסה הכי גדולה מהפסטיבל הזה? יש מצב שנשברתי ואאשר להן לפתוח עמוד בטיק טוק. כן. זה קרה.
בבוקר הבא נערך טקס בת המצווה, שהורכב ברובו מתכנים אישיים, משיחות שלנו עם הבנות ומשיתוף הסיפורים אחת עם השנייה. אני מודה, גם צינית שכמותי נפלה לקלישאות, וכן, גם דמעות היו שם. בעיקר שלי.
אז אחרי שבכינו קצת, התרגשנו הרבה, ריכלנו וקשקשנו כמו שאנחנו יודעות הכי טוב, חזרנו הביתה. הגענו מלאות יותר, שמחות יותר, מחוברות יותר, ועם תובנה פשוטה: תכלס, ולא משנה כמה פעמים אמרו לנו את זה או כמה קראנו על זה, כל מה שצריך זה רק קצת זמן לבד. את והילדונת הזאת, שעוד דקה כבר לגמרי נערה.
אגב, כשחזרנו הביתה הילדה-נערה שלי גם שאלה: "אבל אימא, זה שנסענו לפה לא אומר שלא עושים גם בת מצווש, נכון?". אז לא צ'ק.
