אסיפת הורים
מה באמת לעשות כשיש חרם על הילד שלך? #54
37:17
אם יש משהו שלמדתי משתי הלידות שעברתי, הוא שלידה היא אירוע מכונן. לטוב או לרע, זה אירוע שמתנקזות אליו ערמות של ציפיות, חלומות ומחשבות, לפעמים הן מתגשמות ולפעמים הן מתנפצות. למדתי שמהצד השני של כל לידה יש אישה חדשה שעברה אירוע מטלטל, שלעיתים בנה אותה ולעיתים ריסק אותה, ואפילו שאין-ספור אימהות עברו לידות, אף פעם לא מדובר באירוע סתמי שעובר לידך. הרי אין אישה שלא תשאלי אותה על הלידה שלה, והיא לא תתחיל לפרט לך לפרטי-פרטים כל רגע ממנה, גם אם זה קרה לפני 30 שנה.
הלידה הראשונה שלי הייתה חוויה קשה של חוסר שליטה ושל חוסר אונים, שליוותה גם את תחילת ההורות שלי. ביממה שעברה מהרגע שהלידה התפתחה ועד שהן נולדו - נגררתי לתוך הסיטואציה, כמו שאומרים. כל ניסיון שלי להכניס ודאות ושליטה לאופן שבו האירוע הזה יסתיים התנפץ לרסיסים. זה לימד אותי את השיעור הראשון שכל הורה לומד, והוא שיש לנו מעט מאוד שליטה ויכולת לצפות איך הדברים ייראו.
השיעור הזה, וסיגול היכולת להתעשת ולהתמודד עם מה שיש, מתגבשים לכדי מיומנות כל כך חזקה שכל אימא רוכשת. וברגע שהשיעור הזה מוטמע, הוא ישרת אותה בעוד ועוד תחומים בחיים שלה.
אנחנו יכולים ללכת לקורס הכנה ללידה, לעבור את כל הסקירות והבדיקות בהיריון, לבחור את בית החולים הנכון עבורנו, לפגוש את הדולה המדויקת, להחליט לגבי אפס הפרדה או ביות מלא, לרפד את כל העניין בכמה שיותר ודאות. לפעמים זה יעבוד לנו מצוין, ולפעמים נגיע למעקב בשבוע 40, נגלה שיש רעלת היריון וניכנס לניתוח קיסרי.
וזה מפרק! איזו יכולת יש לנו לשלוט בחיים שלנו? בגורל שלנו? במהלך חיינו? כמה נשים עברו חוויה מצלקת של איבוד שליטה בלידה שלהן? במשך כמעט שנתיים אחרי הלידה של הבנות שלי, עד היום שבו ילדתי את הבן שלי, הסתובבתי בעולם בתחושה שאין לי שליטה על חיי. זו חוויה קשה, ונשים לא מבינות כמה משמעותי לתקן אותה.
האזינו לפודקאסט "אסיפת הורים":
אפשר ללכת לטיפול רגשי, למשל, ולעבור תהליך עיבוד לידה שבו ננתק את תחושת חוסר האונים הזו מההשלכות שלה על עצמנו, מהיכולות שלנו לתפקד בתחומים אחרים בחיינו. מה שאני בחרתי לעשות, הוא ליצור לעצמי חוויה מתקנת.
"איזו יכולת יש לנו לשלוט בחיים שלנו? בגורל שלנו? כמה נשים עברו חוויה מצלקת של איבוד שליטה בלידה שלהן? במשך כמעט שנתיים אחרי הלידה של הבנות שלי, עד היום שבו ילדתי את הבן שלי, הסתובבתי בעולם בתחושה שאין לי שליטה על חיי"
שנה אחרי שהבנות שלי נולדו בחודש שישי, עמוק בתוך חווית חוסר השינה והטירוף של גידול תאומות קטנטנות, החלטתי לנסות להחזיר את השליטה לחיי. החלטתי ליצור לעצמי חוויה שבה אני מצליחה לנווט לידה שתסתיים בתחושות של שליטה ויכולת, בתינוק שמובא לחיקי מיד אחרי הלידה. לידה שהיא חוויה של חיבור וחיים ולא של ניתוק ומוות. די מהר נקלטתי להיריון נוסף, והלידה עתידה הייתה להתרחש ממש ביום הולדת שנתיים של הבנות.
עשיתי את כל ההכנות. קראתי, למדתי, בחרתי בית חולים, ידעתי שהפעם אני נלחמת על אפס הפרדה כתיקון ל-77 הימים שבהם הבנות שלי לא חזרו איתי הביתה אחרי הלידה. ידעתי שאני רוצה אפידורל כדי להצליח להתמודד עם הכאבים, ועוד ידעתי, לקח מהלידה הקודמת, שאני יכולה לעשות את הטוב ביותר שלי, להגיע הכי מוכנה שיש - ועדיין התוכניות ישתבשו.
פשוט, בניגוד ללידה הקודמת, אני אדע שגם אם זה יהיה רחוק מהחלום שלי - לא תהיה פה תחושת פספוס של 'איך לא ידעתי', ו'למה לא אמרו לי' ו'אם רק הייתי עושה אחרת'. הכלי הזה, שילווה אותי עוד הרבה בחיי - לעשות את הכי טוב שלי ולדעת שחוסר הצלחה היא אפשרות שלגמרי צריך לקחת בחשבון - הוא כלי משחרר שמאפשר להתמודד הרבה יותר טוב עם אכזבות.
"עשיתי את כל ההכנות. קראתי, למדתי, ידעתי שהפעם אני נלחמת על אפס הפרדה כתיקון ל-77 הימים שבהם הבנות שלי לא חזרו איתי הביתה. וידעתי, לקח מהלידה הקודמת, שאני יכולה לעשות את הכי טוב שלי, להגיע הכי מוכנה שיש - ועדיין התוכניות ישתבשו"
ומה שקרה בפועל היה מעבר לכל הציפיות שלי. הפעם תכננתי לסחוב עד שבוע 40, ליהנות מכל רגע שבו אני אימא לשתיים ולא לשלושה, לנצל ימי מחלה משבוע 38 - ולנוח. בפועל, בשבוע 37+1 הגעתי למיון יולדות, ותוך זמן קצר, קצר מדי, כזה שלא אפשר לי בכלל להספיק לקבל אפידורל, החזקתי ילד מושלם ובריא שהונח בחיקי, מחובר אליי בחבל הטבור. אימא שלי ובעלי לצידי, התינוק התחבר להנקה בחדר הלידה, המשיך איתי באפס הפרדה בדיוק כמו שחלמתי, קיבל את החיסונים הראשונים כשהוא יונק, ומשם למחלקת יולדות כשהוא לא זז ממני, מקבל את המעטפת שחלמתי לתת לו.
אפילו זה שלא הספקתי לקבל אפידורל היה מדויק. אני זוכרת את עצמי צועקת בכניסה לחדר, שיקראו למרדים, שאני לא יולדת בלי אפידורל. הייתי מבועתת מהכאבים שמחכים לי ולא חשבתי שאצליח לעבור את זה. אבל בהורות כמו בהורות, כבר אמרנו, תכנונים לחוד ומציאות לחוד. הלידה התקדמה מהר והמיילדת אמרה לי, 'חמודה את בפתיחה מלאה, אין אפידורל, תעלי על המיטה'. אחרי צירי הלחץ הראשונים שחוויתי, הבטתי בה בעיניים קרועות לרווחה ושאלתי אותה - זה הכי כואב שזה יהיה? היא הביטה בי ואמרה לי - 'כן. מה שעברת עכשיו זה השיא, יש עוד כמה צירים כאלה והוא בחוץ'. באותו רגע נשמתי עמוק והבנתי שאני יכולה לעשות את זה. איזו תחושת מסוגלות מטורפת.
הרגע עברתי ציר כזה, כואב, וצלחתי אותו. עשיתי את זה פעם אחת בהצלחה, ואני יכולה להמשיך לעשות את זה. כן, כיף זה לא, אבל היי, אני יודעת להתמודד עם זה ותיכף זה נגמר. אחרי שנתיים של טראומה מלידה קשה וחוויית חוסר שליטה מתסכלת, קיבלתי סוף-סוף חוויה מעצימה שבה כל מה שתכננתי - התגשם, ואפילו מה שלא תכננתי וקרה - היה מדויק והוכיח לי כמה שאני חזקה, כמה שהכול קטן עליי, וגם כשאני חושבת שמשהו גדול עליי - אני יכולה לו. זו חוויה שמלווה אותי מאז כבר שמונה שנים, ועזרה לי להגשים חלומות בכל התחומים בחיים שלי.
הלידה והפגייה של הבנות היו קשים, אבל זה מה שהוביל אותי למקום שבו אני נמצאת היום. לא תכננתי ללדת בכאב, אבל זה קרה וזה היה מדויק. זה היה שיעור עצום לכך שאני לא מודעת ליכולות שלי, וגם מה שאני חושבת שאני לא יכולה לו - יכול להפתיע אותי.
אני תמיד אומרת ליולדות שאני מלווה היום כדולה: לא משנה איך ילדת, עם אפידורל, בלי אפידורל, בלידה טבעית או בזירוז או אפילו בניתוח - כל עוד עברת דרך הפחד, עשית הכי טוב שלך והיית לאורך כל הזמן הזה בחוויית שליטה והובלה, ולא בחוויה של חוסר אונים - את יכולה לצאת מהמאורע הזה עם מודעות מטורפת לעוצמות שלך, והמודעות הזאת תשמש אותך בכל האתגרים שמחכים לך בדרך, בין אם בהורות ובין אם בהגשמה האישית בהמשך החיים.
המקור של תחושת העוצמה הזו הוא שם, בלידה השנייה שלי. אתן מבינות מדוע לידה והורות נותנים לנו כלים ומיומנויות שראוי שנכתוב בקורות החיים שלנו? ולמה אני מתכוונת שהכול מדויק, אפילו הדברים שחששנו מהם, ושנכנסו לחיינו בלי שרצינו?
