היום אני כבר מבינה שפצעי הילדות נשארים איתנו, גם כשאנחנו כבר לא ילדים. אפילו אם אנחנו ממש רוצים שהם ייעלמו. שלא כמו פצעים בגוף, שאפשר להעלים לעיתים, רבים מאיתנו נושאים את הפצעים שבלב כל החיים פשוט כי אנחנו נושאים את הילד שבתוכנו.
אתחיל בכמה אזהרות מסע. אחת - מה שעזר ועוזר לי לא בהכרח יעזור לכם. אני לא מתיימרת להיות רופאת פצעי ילדות, אם כי יש לי מושג מאוד נרחב בעניין. אני מציעה לנסות בבית, אבל ההצלחה אינה מובטחת. השנייה - זה הולך לעצבן ו/או להכעיס חלק מכם. במיוחד את מי מכם שנושא פצעי ילדות.
לשם ההגינות, אגיד שאם אני הייתי קוראת טור כזה בשנות ה-20 לחיי, ודאי הייתי חושבת שהכותבת מדברת שטויות ומעבירה ברוגז עמוד לטור אחר שעוסק באופנה. השלישית - מכיוון שזה טור והוא מוגבל במילים, אני משתפת רק בשני כלים, אבל כאלה שעזרו לי מאוד.
קראו עוד:
אז פצעי הילדות כאן כדי להישאר, הם לא יניחו לנו עד שנתייחס אליהם. דמיינו ילד/ה שמושך/כת בקצה הבגד שלכם, מנדנד/ת בלי הפסקה ואתם מנסים להתעלם, להסיח את הדעת בדברים אחרים. בונים מחיצות, חומות והגנות העיקר שהילד/ה לא ייכנס/תיכנס ויפריע/תפריע. אז זהו, זה לא יצליח. תאמינו לי שניסיתי במשך שנים. היו שנים שבהן גם חשבתי שהצלחתי. אדם בוגר, מצליח, יש לי קריירה ומשפחה. הכול נפלא, לכאורה.
אשליית חלון ראווה
הילדה נמצאת שם, בחלון הראווה שמשתקף מולנו. היא מושכת בשולי הבגד, תובעת את שלה, ומכאן האשליה. אנחנו רואים אותה, אבל ההבנה השכלית אינה מספיקה. עלינו להגיע לשלב שבו ההבנה מובילה להסכמה שבלב - הסכמה לראות אותה, את הילדה שמעבר לחלון. לחבק אותה, להושיב אותה/אותי על מולי ולהקשיב לכאב. להסכים לכאוב אותו ולהסתכל לה בלבן של העיניים.
באופן מוזר, כשאנחנו מתנגדים למשהו ומנסים להעלים אותו, יש לו נטייה להופיע ביתר שאת. דווקא התגובה ההפוכה, שיש בה הבנה שכלית והסכמת הלב להתבונן בדברים כפי שהם, מורידה מהעומס ומהכאב. אם הגעתם עד כאן וההתנגדות לא הכריעה אתכם, נראה שאנחנו מוכנים לשלב הבא. והוא דורש עוז רוח ואומץ.
אני מתכוונת לסליחה. במשך שנים, כשמישהו העלה את האפשרות שאשקול לסלוח לאבא שלי, או להיות איתו בקשר, סירבתי כל פעם מחדש. הכול היה נעול וסגור, לא היה שמץ של סדק שבו נתתי לאפשרות הזו להיכנס.
כך עברו להן השנים, בהמון הכחשה ועם תחושה של כובד פנימי בדמות שק מטילי ברזל שרובץ עליי. והמשקל הזה השפיע עליי וכל הכול, אפילו בלי שידעתי, על הבחירות שלי ועל איכות החיים שלי. המפנה הגיע עם הבנה שהסליחה היא בשבילי ולא בשבילו, וזו הייתה הבנה עמוקה מאוד וכזאת שפתחה לי דלתות רבות במערכת הפנימית שלי.
בפגישה הראשונה שלי עם אבא שלי אחרי 25 שנה, הוא שאל אותי למה החלטתי להיפגש איתו. עניתי שזה עניין אנוכי לגמרי, שאני עושה את זה בשביל עצמי ולא בשבילו. קשה לי לתאר במילים את תחושת שחרור שק מטילי הברזל שישב בתוכי כל כך הרבה שנים. רק אחרי שהרגשתי את זה, הבנתי מה נשאתי כל השנים וכמה זה היה כבד. בוגרי ניכור הורי ונושאי פצעי ילדות שונים יכולים להבין את שק מטילי הברזל, זר לא יבין זאת. הסליחה היא מתנה שנתתי לעצמי, והיא הוסיפה גלד משמעותי על פצעי הילדות.
"בפגישה הראשונה שלי עם אבא שלי אחרי 25 שנה, הוא שאל אותי למה החלטתי להיפגש איתו. עניתי שזה עניין אנוכי לגמרי, שאני עושה את זה בשביל עצמי ולא בשבילו. קשה לי לתאר במילים את תחושת שחרור שק מטילי הברזל שישב בתוכי כל כך הרבה שנים"
הסליחה לובשת פנים רבות, והיא בעיקר תוצר של עבודה עצמית שנמשכת עד היום. כל פעם עוד חלק ועוד אחד. היום אני כבר יכולה לחוש חמלה כלפי הגבר הצעיר או האישה הצעירה שבחרו להתנהג בצורה מסוימת בגלל חוסר היכולת שלהם, בגלל אומללות וסבל שלהם. חמלה כלפי הגבר או האישה הצעירים שנשאו פצעי ילדות משלהם.
לפני שחלקכם שוב כועסים, אחדד שלא מדובר בהצדקת ההתנהגות שהם בחרו, אלא ביכולת להסתכל עליהם בחמלה. זו בשום אופן לא שכחה (שהרי כבר הסכמנו שהפצעים שם להישאר), אלא היכולת ועוז הרוח להבין את הטעויות והמשגים שהם עשו, ולסלוח.
כלי הכתיבה עזר לי מאוד להגיע למקום הזה. יש לי הרבה מכתבים שכתבתי להוריי במשך השנים, כל אחד בעניינו, מילים שכתבתי להם עוד בחייהם וגם אחרי מותם. המכתבים מעולם לא נשלחו, אבל הם היו בשבילי כלי מרפא שעזר לי להוסיף עוד גלד לפצעי הילדות. האמת היא שאני ממשיכה לכתוב להם גם היום.
מירי וידן היא מאמנת אישית, מלמדת חשיבה הכרתית
