להילחם בתופעה: שכחת ילדים ברכב
(צילום: נויל האריס)
הקיץ רק החל וכבר שלושה ילדים איבדו את חייהם בשל שהייה ממושכת בכלי רכב - פעוט בן שלוש מהמושב אליקים שליד יקנעם, ושני קרובי משפחה מהחברה הבדואית שננעלו ברכב עומד.
"אנחנו שומעים על תאונות מסוג זה בעיקר בתקופת הקיץ, אבל לצערנו הן מרחשות בכל ימות השנה", אמרה באולפן ynet ליאת ורד חן, מנהלת מרחב דרום בארגון בטרם בטיחות לילדים. "בימים החמים, כשהטמפרטורות גבוהות ואף מגיעות עד לכ-70 מעלות, הסכנה היא עצומה והתמותה נגרמת בזמן מאוד קצר. בין אם ילד נשכח ברכב, ובין אם שיחק וננעל בו, התוצאה היא אותה תוצאה".
קראו עוד:
לחברה הבדואית יש מאפיינים ספציפיים ביחס לתאונות הללו? ומה עושים?
"הנתונים מצביעים על כך שילדים בחברה הבדואית מתים הרבה יותר ביחס לילדים מאוכלוסיות אחרות במדינת ישראל. יש לכך כמה סיבות - גם משום שילדים אין איפה לשחק, וגם בשל מודעות הורית. בחברה זו, לרוב, יש בבתים הרבה ילדים צעירים יחד שזקוקים להשגחה. אנחנו פועלים להעלאת המודעות הזו, עם שותפים בממשלה וברשויות המקומיות. אנחנו מסבירים איך ליצור סביבה בטוחה, ומלמדים על השגחה. האתגר הוא גדול".
בארגון שבים ומדגישים את הנחיות הבטיחות:
- לא משאירים ילד ברכב לבד. אפילו לא לרגע, וגם לא כשהחלונות פתוחים.
- בכל יציאה מהרכב, בתום כל נסיעה, פותחים את הדלתות האחוריות.
- מאמצים הרגל למניעת שכחה - תיק במושב האחורי, שליחת הודעה, תזכורת בנייד ועוד.
- כשיוצאים מהרכב לוקחים את המפתח איתנו, תמיד.
- בכל חנייה נועלים את הרכב למניעת כניסת ילדים.
- שומרים את המפתח הרחק מהישג ידם.
"הסיבה העיקרית לשכחה: שינוי הרגלים"
ד"ר גיל מאור, ראש אשכול ליקויי למידה במכללה האקדמית גליל מערבי, סבור כי שכחת ילדים ברכב נובעת בדרך כלל משינוי הרגלים בשל אילוץ חד-פעמי. "אם משהו משתנה במסלול הבוקר הקבוע ולא מתנהל כפי שהמוח התרגל, ומיד אחר כך ממשיכים בפעולות הרגילות, עולה סכנה שמשהו ישתבש בדרך ואולי אף יהפוך למצב חירום", הוא מסביר.
ד"ר גיל מאורצילום: אתר ד"ר קשב"למשל, אם מדי בוקר בסדר ההסעות של בני המשפחה אבא הביא את אימא לעבודה לפני שהביא את בתו הקטנה לגן, והוא רגיל שהיא מגיעה לשם לפניה, המוח עלול לתעתע בו ולסמן שהוא כבר עשה זאת. הוא ימשיך בפעולותיו הרגילות כמדי בוקר, וכך גדלה הסכנה לשכחת הילדה או הילד ברכב.
"המוח האנושי אוהב הרגלים. תהליך קוגניטיבי של עיבוד מידע בכל ההתנסויות בחיים כולל ארבעה שלבים עיקריים מההעברה באמצעות החושים ועד ההפיכה לידע שימושי - הפניית קשב וניהולו, עיבוד באמצעות מחשבות ורגשות, הקצאת מיומנויות להתמודדות עם נתונים חדשים ושמירת מידע בזיכרון לשימוש עתידי.
"כשהמידע חדש, מערכת הקשב משקיעה מאמץ מיוחד לשמרו בצורה מיטבית. כשאנחנו מתמודדים עם אירועים הזכורים לנו מהעבר, מערכת הקשב מנהלת את המידע הקיים בניסיון להשתמש בידע הקודם לשיפור כישורי ההתמודדות. ככל שאנו מתמידים לבצע את אותן פעולות שוב ושוב, מערכת הקשב משמרת דפוסים קבועים של התמודדות - וכך נוצרים הרגלים. כאמור, המוח אוהב הרגלים, הם מאפשרים לייעל את עיבוד המידע ואת תגובתנו לאירועים המתרחשים סביבנו".
זו הסיבה שזה יכול לקרות לכולנו?
"כן, בין היתר. השכחה היא תכונה אנושית שכיחה, והיא מצויה בחיי רוב בני האדם שצורכים ביממה אחת כמות מידע שהיא גבוהה מהממוצע של כל יצור חי אחר, וגם נדרשים לבצע מטלות מרובות מכורח המציאות שלעיתים קרובות משבשות את השגרה האהובה על המוח האנושי. כדאי מאוד לאמץ ככלל ברזל בהתנהגות אנושית - ולא להגיד 'לי זה לא יקרה'. צריך להבין שזה יכול לקרות, אך גם שניתן למנוע זאת מראש, ולא לתת לדבר חשוב כל כך כמו מיקום הילדים שלנו 'לפרוח' מהראש".
ד"ר אילן טל, פסיכיאטר, מנהל מרכז ד"ר טל לתמיכה רגשית ונפשית, מצביע על דרישותיו הגבוהות של העידן המודרני בקשר לשכחת ילדים ברכב. "כבר כמה דורות שאנחנו עוברים לרמה יותר ויותר גבוהה של דרישות מהפרט. פעם נדרשנו להיות ציידים, או לטפל בילדים, והיום יש לנו גם קריירה, ואנחנו גם מטפלים, וכל הזמן נוספת לנו אחריות מכל תחום. הטכנולוגיה אולי גורמת לאחריות להיות קלה יותר לניהול, אבל אותה אחריות רק גדלה. וככל שזה קורה, רמת הקשב יורדת - כי הדרישות עולות", הוא אומר.
ד"ר אילן טל "כתוצאה מהעומס הזה, כללית, אנחנו יותר מבולבלים, וגם יותר שוכחים דברים. זו גם הסיבה שבגינה אנחנו בודקים את עצמנו יותר, וחלקנו גם נלחצים מזה מאוד. כשאנחנו בודקים שוב ושוב שלא שכחנו משהו, אנחנו דווקא מחלישים את עצמנו יותר. יש לנו מחשבות חוזרות, ואז הסיכון שנטעה הוא יותר גבוה".
איך נצמצם את הסיכון לטעות?
"בנסיעות עם הילדים כדאי להקדיש את הנסיעה רק להובלת הילד. לא לעצור לקניות, לא לעבור לאיזשהו סידור. לוקחים את הילדים לגן, ורק אז עושים דברים אחרים. אפילו חוזרים הביתה אחרי הגן, ואז יוצאים שוב לסידורים למיניהם".
