אסיפת הורים
אחיך הקטן נחטף לך מול העיניים, זה אגרוף בבטן: אביתר דוד עדיין שם
28:33
לירי ילדה אהובה שלי,
קשה לי לכתוב לך ברכה ליום הולדת כשאת בשבי. האמת היא שקשה לי בכלל לדמיין אותך בשבי. קשה לי לשתות את הקפה של הבוקר בלעדיך. קשה לי לא לחבק אותך חזק-חזק.
קשה לי לא לדבר איתך כל יום, כמה פעמים ביום. קשה לי לא לשאול אותך: הגעת? מתי את חוזרת? לאן את הולכת? קשה לי, קשה לי, קשה לי.
ואם לי קשה אז מה עובר עלייך? איך את שורדת 121 ימים? ארבעה חודשים, 2,880 שעות?
לירי שלי, היום את מציינת 19 שנה, ואני לא יכולה לתאר בכלל עד כמה את חסרה לנו בבית, עד כמה חסרות לנו הפקות יום ההולדת שלך שאת תמיד דואגת לארגן לפרטי פרטים.
לפני כל יום הולדת, חודש לפני כן, מתחילים התכנונים, וההזמנות של הבלונים, והעוגה והמפיות והכוסות, ואת יודעת אפילו איזה זר פרחים את רוצה לקבל שיתאים לך בצבעים. בקיצור, את משגעת את כל הבית בתכנונים.
ועכשיו שקט. עכשיו אין כלום. אין מוזיקה בבית כי רק את אחראית על השירים.
ואין צילומים כי רק את תמיד מצלמת. אין רעש של בישולים באמצע הלילה. ואין רעש של דלתות נפתחות ונסגרות, כשאת הולכת ובאה. ואת כל-כך חסרה שכואב לי בלב.
קראו עוד:
אבל אני גם יודעת, ילדה שלי, שאת חזקה ואופטימית. אני יודעת שגם ברגעי קושי, והיו לך לא מעט, את תמיד רואה את הטוב שיהיה בסוף. לכן ואני בטוחה שגם שם, איפה שאת לא נמצאת כרגע, את שרה לעצמך ולכולם, כמו בבית. ואת דואגת לבשל לכולם אם אפשר. ואת בטוח משגעת את כל מי שאיתך בתכנונים שלך לימים שאחרי השחרור.
ואת מצליחה לשרוד כי כזאת את - שורדת אמיתית.
כולנו פה שולחים לך המון-המון כוח, אור ומלא אהבה להמשיך לשרוד, בתקווה שממש לעוד זמן קצר. ואני גם יודעת שאת חוזרת הביתה, ותוכלי לטרוף את החיים כמו שרק את יודעת.
אז תשמרי על עצמך, ילדה שלי, ותאמיני שתכף את חוזרת אלינו.
אוהבת הכי בעולם, עד הירח וחזרה.
אמא
הביאה לפרסום: נירית צוק
