בשיתוף תלמה
האלופים והאלופות המבטיחים של ישראל: דנה גרימוביץ'
(צילום: ירון שרון, עריכת וידיאו: עמרי צוינגל)
עד 6:30 בבוקר דנה גרימוביץ' מספיקה לעשות מתיחות, להכין לעצמה ארוחת בוקר ולארגן שני תיקים - אחד ללימודים ואחד לאימון שמחכה לה בהמשך היום. בתיק של האימון תמיד יהיו "מים, כמה זוגות נעליים, ותמר או תפוח", לימים שבהם היא צריכה "עוד קצת אנרגיה", כמו שהיא אומרת בחיוך.
עבור דנה, כמו עבור בנות ובני הנוער האחרים שנבחרו לפרויקט "הספורטאיות והספורטאים המבטיחים של ישראל" של ynet ותלמה, היום לא נגמר כשהלימודים מסתיימים. בין אימונים, חדר כושר ותחרויות, הם חיים בתוך שגרה שדומה יותר לזו של ספורטאים מקצועיים, מאשר של תלמידי תיכון.
במסגרת הפרויקט נבחרו נערות ונערים מענפים אולימפיים ופראלימפיים שונים מכל רחבי הארץ - כאלה שכבר עכשיו בונים את חייהם סביב התמדה, משמעת והמון שעות של עבודה קשה. לצד ההישגים, הסיפור שלהם הוא גם הדרך: ההתמודדות עם עומס, פציעות, לחץ והיכולת להמשיך גם ברגעים פחות פשוטים.
"ראיתי אימון ופשוט הסתקרנתי"
דנה מתאמנת באתלטיקה קלה כבר ארבע שנים, למרות שבכלל לא תכננה להגיע לענף הזה. "הייתי באימון טניס", היא מספרת, "והמגרש של האתלטיקה היה ממש ליד. ראיתי אנשים רצים, זורקים ומתאמנים קשה - ופשוט הסתקרנתי". הסקרנות הזאת הפכה מהר מאוד לעיסוק הקבוע שלה.
היום היא מתאמנת במועדון "אתלטי הנגב" ומתחרה בדיסקוס, כדור ברזל ופטיש, כשהמקצוע המרכזי שלה הוא זריקת דיסקוס. "מאז שאני זוכרת את עצמי, תמיד הייתי בתנועה”, היא מספרת. "חיפשתי כל הזמן את האתגר הבא".
גם מחוץ לאימונים, האתלטיקה הפכה לחלק מרכזי בחיים שלה. לאחרונה אפילו החלה קורס מאמני אתלטיקה. "אני ממש מחכה להתחיל לאמן", היא אומרת. "זה משהו שחיכיתי לו המון זמן".
"הכול תלוי בתנועה אחת מדויקת"
שגרת האימונים של דנה כוללת שישה אימונים בשבוע - שלושה באתלטיקה ושלושה בחדר הכושר - כשכל אימון יכול להימשך גם ארבע שעות. בדיסקוס, היא מסבירה, אין הרבה מקום לטעויות. "הכול תלוי בתנועה אחת מדויקת", היא אומרת. "לפעמים זה באמת עניין של סנטימטרים".
פעם בחודש המאמן שלה, עידן שפירא, עורך לספורטאים מבחנים מקצועיים שכוללים ריצה, קפיצה וזריקה, כדי לבדוק מה שיפרו בהשוואה לחודש הקודם. "אנחנו משווים תוצאות ורואים איפה התקדמנו", היא מספרת. "וגם בחדר כושר - אם המשקל כבר מרגיש לי קל, אני פשוט מוסיפה עוד".
אבל בתקופה האחרונה, לצד האימונים האינטנסיביים, דנה מתמודדת עם כאבים בכתף ימין - היד הדומיננטית שלה בזריקות. "זה לא פשוט", היא מודה, "במיוחד כשאת רוצה להתקדם ולהגיע הכי רחוק שאפשר". ועדיין, מבחינתה, גם הכאבים הם חלק בלתי נפרד מהדרך. "אני מאמינה שלא מוותרים", היא אומרת. "צריך להוציא את המקסימום מכל אימון".
מי שעוזרים לה להמשיך הם בעיקר האנשים שסביבה: אמא שלה, אחותה, סבתא שלה והמאמן. "הם תמיד שם בשבילי", היא אומרת, "גם ברגעים הטובים וגם כשקשה".
"כשעקפו אותי לראשונה, זה טלטל אותי"
אחד הרגעים שהכי השפיעו על דנה התרחש בתחרות שבה הפסידה. "בפעם הראשונה שמישהי עקפה אותי בדיסקוס, זה ממש טלטל אותי", היא משתפת. "שלוש שנים הייתי ראשונה ופתאום זה השתנה". בהתחלה היה לה קשה לעכל את ההפסד, אבל בהמשך הבינה שהוא דווקא מה שדחף אותה קדימה. "זה גרם לי להבין שאני לא יכולה להישאר במקום", היא אומרת, "שאני חייבת להמשיך להשתפר".
באותה תקופה גם סימנה לעצמה יעד ברור במיוחד: לעבור את קו ה-40 מטר בדיסקוס. "כל אימון שלי היה מכוון לשם", היא מספרת. ולבסוף הגיע הרגע שחיכתה לו: "באליפות ישראל ראיתי את הדיסקוס נוחת מעבר ל-40 מטר", היא נזכרת. "רצתי למאמן שלי עם דמעות בעיניים".
עד היום היא אומרת שזה אחד הרגעים שהיא הכי גאה בהם, למרות שמבחינתה ההישג הכי גדול הוא בכלל לא המדליות. "אני לא מתחרה מול בנות אחרות", היא אומרת. "אני מתחרה מול עצמי".
"לא לפחד ממטרות גדולות"
כמו הרבה ספורטאים צעירים, גם לדנה יש חלום ברור: להגיע לאולימפיאדה. אבל מבחינתה, הדרך לשם חשובה לא פחות. "בעוד חמש שנים אני רואה את עצמי לומדת לתואר וממשיכה לרדוף אחרי החלומות שלי", היא אומרת.
כששואלים אותה על מסר לדור הבא היא לא מהססת: "לא לפחד ממטרות גדולות", היא אומרת. "גם הקושי וגם הנפילות הם חלק מהדרך". ובינתיים, כמעט בכל יום מחדש, היא חוזרת למגרש, לדיסקוס ולעוד ניסיון להשתפר בעוד כמה סנטימטרים. "המשחקים האולימפיים הם חלום רחוק", היא אומרת, "אבל זה לא לחיות בסרט. זאת הדרך שלי".
בשיתוף תלמה
