אסיפת הורים
האזינו: המסע לאימהות - מה עובר על מטופלות פוריות? #45
39:50
"בסוף תתרגלי לזה", אמרה לי חברה שלי, "את גם תתרגלי לזה ואת גם תודי על כל דקירה ועל כל סימן כחול, כי בזכותם יהיה לך את הדבר המושלם הזה. נכון קטני?", היא חייכה לתומר הקטן שנולד לפני שבועיים, ושלו היא חיכתה שלוש שנים. הסתכלתי על היצור הרך שבו היא אוחזת, יונק בהנאה ומעורסל בין ידיה. התמוגגתי. פתאום הרעיון של טיפולי IVF, דקירות ומחטים, לא נשמע כזה נורא.
קראו עוד:
והנה, ברגע שבו החזקתי את המזרק, קפאתי ואמרתי לבן זוג שלי - "אני לא מסוגלת לעשות את זה". ישבתי על המיטה, הלב שלי דפק כל כך, הזעתי בכפות הידיים, היה לי מחנק בגרון והייתי חסרת אונים לחלוטין. בן זוגי עמד לצד המיטה ופתח במשפטי עידוד שלא היו מביישים את הקהל של מסי. "את חזקה", הוא אמר לי. ביקשתי ממנו שייתן לי כמה דקות לבד, עם עצמי.
"את חזקה", הדהד לי בראש. את זה אני אומרת לילדים בגן כדי להזכיר להם שהם מסוגלים ויכולים גם כשקשה. בסוף כל שנה אני מכינה את הילדים למעבר לגן טרום-טרום חובה. אני משמיעה להם את השיר "ברוש" שמספר על עץ הברוש שלא נשבר בסערה ובחמסין, אלא רק נטה מעט הצידה והצליח להמשיך לעמוד איתן מול השמש. השיר מושמע במסיבת הסיום וביום האחרון של השנה, וכל ילד וילדה מקבלים במתנה עץ ברוש משלהם שיזכיר להם את החוזק שלהם.
"אתם חזקים", אני אומרת להם ומוסיפה, "אולי בגן החדש יהיו רגעים שבהם תרגישו עצובים ומבוהלים, ולא תרצו שההורים שלכם ילכו. זה בסדר, מותר לכם להיות עצובים, מותר לכם לבכות, אבל גם תזכרו שאתם חזקים כמו עץ הברוש ומסוגלים להתגבר על הקושי".
אני נזכרת בהודעת וואטסאפ שקיבלתי מאחת האימהות:" חייבת לספר לך משהו. כשאספתי את עידו היום מהגן החדש ושאלתי אותו איך עבר עליו היום, הוא ענה לי: 'בכיתי אבל התגברתי על הקושי כי אני עץ ברוש'". ממיס את הלב, אה? אז אני כמו עץ הברוש. מה שעובד על ילדים חייב לעבוד גם על מבוגרים, חשבתי לעצמי וגם צדקתי.
בן זוגי חזר לחדר ושאל, "נו, מוכנה?", "מוכנה", עניתי. פחדתי, הידיים שלי רעדו אבל ידעתי שאני מסוגלת לעשות את זה למרות הקושי. תפסתי את צידי הבטן והחדרתי את המחט פנימה. סיימתי, עשיתי את זה! וזה כאב לעזאזל! אבל, עשיתי את זה!
חלפה שנה וחודשיים מהיום שבו הזרקתי לעצמי בפעם הראשונה בחיי (מי סופר בכלל?!), ואני עדיין חוששת מעט לפני כל זריקה, ועדיין כל זריקה קצת כואבת ולא נעימה, אבל התרגלתי לזה. הסתגלתי. כן, גם אנחנו המבוגרים עוברים בחיינו הסתגלות למצבים חדשים. גם אנחנו בוכים ופוחדים ועם הזמן מגלים שאנחנו חזקים, כי להסתיר רגשות זה לחלשים.
אחרי החגים כבר כאן, השגרה חוזרת וגם אליה אני צריכה להסתגל. היא טובה ומבורכת אבל היא גם תחזיר איתה את כל מה שהשארתי מאחור ל"אחרי החגים" - הדחיינות, הפחדים וההתמודדויות. אני ואתם חוזרים לחיים האמיתיים, לעבודה, למשימות, להתחייבויות ולהרגלים, הרעים וגם הטובים. קטן עליי. קטן עלינו. עץ הברוש נותן כוח, בזכותו הקושי הופך להרגל שיש לו מטרה טובה והיא להיות אימא. ואיזה הרגל יש לכם, כזה שבזכותו תגשימו חלומות?
ליאת לפקוביץ' היא יוצרת תוכן, שחקנית קומית ומרצה בהומור על נושא אתגרי טיפולי פוריות
