"אחרי שההורים שלי התגרשו, לא הייתה לי ברירה אלא להישאר לגור עם אימא שלי. לא נעים לומר אבל אבא שלי הוא חרא של בן אדם. איפשהו בכיתה ו' התחילה מסורת של מסיבות 'בית ריק' כלומר, כל מי שההורים שלו נוסעים לחו"ל - מארגן אצלו בבית מסיבה. כשהגיע תורי, אמרתי 'הלוואי, אבל ההורים שלי גרושים ואימא שלי תמיד בבית, זו לא אופציה'. עם השנים הבנתי שאימא שלי בבית כי היא נשארת לשמור עליי. חשבתי שאולי במקום שהיא תשמור עליי, אני אמצא מישהו שישמור עליה".
במונולוג הזה נפתח השיר "אני צריך אותך יותר" של אודי הורוביץ, מוזיקאי ותסריטאי בן 23 שיצר שיר מחוויות הילדות שלו כילד להורים גרושים, והושק ממש לאחרונה בספוטיפיי. בטקסט משעשע, הורוביץ תר אחר בן זוג לאמו, ומעלה את רשימת המיומנויות הנדרשות מהמועמד.
4 צפייה בגלריה
אודי הורוביץ
אודי הורוביץ
אודי הורוביץ
(צילום: הילה תומר)
קודם כל ספוילר - אבא שלו ממש לא חרא של בן אדם. ההפך - הוא דמות מאוד מעורבת ותומכת בחייו, שגם צחק מאוד מהמונולוג הזה. ולא, אימא שלו ממש לא זקוקה לעזרתו במציאת זוגיות. ההפך - בחיים האמיתיים הורוביץ מפליג בשבחיה כדמות פעלתנית, אשת קריירה מצליחה עם חיי חברה מלאים.
הוריו של אודי התגרשו כשהוא היה בן שנתיים, גיל שבו ילדים ראשונים להוריהם חווים סביבם את שגרת חייה של משפחה גרעינית שלמה. ייקח עוד כמה שנים עד שהסביבה תיישר איתו קו. "איכשהו עם השנים היה נראה שההורים שלי יצרו טרנד, ויצא מצב שלרבנות הגיעו יותר ויותר זוגות מתגרשים מאשר מתחתנים", הוא אומר בהומור.
קראו עוד:
מה הביא אותך לכתוב טקסט כזה? "במשך שנים עניינה אותי הסוגיה - איך זה שאימהות לא נכנסות מהר לפרק ב' לעומת אבות, שמתחתנים הרבה יותר מהר. זה הגיע בעיקר נוכח העובדה שאבא שלי מהר מאוד נכנס לזוגיות שנייה עם מי שהיא אשתו עד היום. זה היה שוק בשבילי - פתאום בגיל שנתיים נכנסת לבית אישה שהיא לא אימא שלי, ואני לא אדם גדול שמצליח להבין את המבנה הזה.
"המנטליות המשפחתית של ילדים להורים גרושים היא שונה. הרבה אנשים שלא עוברים את זה, ולא מבינים", הוא ממשיך, "למשל, אחת החוויות החזקות שלי היא ארוחות משפחתיות. בתור ילד קטן אתה מגיע עם אימא שלך למשפחה שהיא 'כמו בספרים' - שני הורים, ארבעה ילדים וכולם יושבים סביב השולחן. בית שוקק חיים, ואתה מגיע רק עם אימא שלך. זאת חוויה שבעיניים של ילד קטן היא מעט עצובה. מצד אחד אני לא מכיר איך משפחה סטנדרטית נראית, ולאנשים אחרים המבנה המשפחתי שלי נראה חריג. עם השנים הבנתי שזה טריוויאלי. כשהגעתי לבית הספר היסודי ראיתי שיש הרבה ילדים להורים גרושים. אולי במיוחד כשאתה גדל בתל אביב, לאט-לאט משפחות שבהן שני ההורים חיים יחד הופכות לחריגות".
מגיל 14 הוא עוסק במוזיקה, מנגן על גיטרה ופסנתר. "טקסטים תמיד משכו אותי", הוא מספר, "כשהתחלתי לכתוב שירים בעצמי לא חשבתי שאני אהיה זה שמבצע אותם, וחיפשתי זמר או זמרת. באיזשהו שלב הבנתי שהשירים כל כך אישיים, שאי אפשר שמישהו אחר ישיר אותם. אז התחלתי לנסות אותם בשטח, להופיע מול קהל בכל הארץ, ולראות מה עובד ומה לא. הופעתי בקיבוצים, מכינות צבאיות, מול קהלים בכל הגילים.
"רציתי להתחכך עם הקהל ולהרגיש את האינטראקציה, לדייק את מה שאני רוצה להגיד ואיך - לא באופן בוטה מדי, לא לעורר אנטגוניזם או להעביר בכיינות, וגם לא מתוך איזה אובר חשיבות עצמית. רציתי להעביר את השירים בדרך שלא לוקחת את עצמי יותר מדי ברצינות, אבל להעביר מסר. הומור עם איזו פואנטה. יש אנשים שמקבלים את הטקסט בפילטר של מבוכה, כי זו באמת חשיפה גדולה, אבל יש אנשים, בעיקר נשים, שהוא מצחיק אותן ונוגע בהן. הגישה שלי היא שככל שאומרים משהו בקול רם יותר, הוא נשמע הרבה פחות רע ממה שאתה חושב. זו האטיטיוד שלי לגבי הכול בחיים".
כמו בשיר, כשאתה מחפש מישהו לאימא שלך כדי שתוכל לשחרר את התפקיד בלב שלם? "כשאתה הוא כל עולמה של אימא שלך, כשאין לך אחים, אז כל תשומת הלב נוחתת עליך. לטוב ולרע. אותך מפנקים בטיולים לבד לחו"ל, לך קונים מתנות ולך מעניקים גם המון המון יחס אישי. ביחסי אם-בן, בסיטואציות כמו שלי, אתה מתפקד באיזה מקום כמו החבר של אימא שלך, כעזר כנגדה. ושלא תביני לא נכון, אימא שלי היא אדם עובד, פעלתני, בעצמה מנגנת, אבל כשאתה גר בבית שיש בו שני אנשים, נוצר מצב שאתה תמיד הולך עם אימא שלך לארוחות משפחתיות.
"אני רואה ילדים בגיל ההתבגרות שלפעמים אומרים 'אין לי כוח', ואתה מרגיש איזו מחויבות. ייאמר לזכותה שהיא תפקדה כאימא לביאה וחילצה אותי מהרבה מצבים פרועים בגיל ההתבגרות. כשהייתי בצבא, שלחו אותי לשבועיים ליד הר חברון. אני חולה צליאק, ומצאתי את עצמי שם בלי אוכל והמפקד לא טרח מדי לדאוג לזה. זה הגיע למצב שפשוט גוועתי ברעב ולא היה מקום נגיש בסביבה. אימא שלי הרימה את כל הצבא על הרגליים, תוך יומיים וחצי חילצו אותי משם. אז כתבתי את השיר".
איך היא קיבלה את זה? "בסוף, באהבה גדולה. בפעם הראשונה היא הייתה בהלם. אבל היחסים כל כך קרובים וטובים, ועם הזמן זה הצליח להתפרש לכיוונים טובים, וגם הצחיק אותה. בהופעה, לפני שאני מבצע את השיר, אני מציג אותה והקהל מוחא לה כפיים. החלום שלי הוא שיום אחד היא תעלה ותנגן אותו איתי".
4 צפייה בגלריה
גירושים
גירושים
"רבו גם בדיסנילנד"
(צילום: shutterstock)
תהית מה היה קורה אם היה לך אח לחלוק איתו את חוויית החיים? "המון. איך היו נראים החיים לו היה לי אח גדול ממני בחמש שנים? איך היו נראים החיים אם ההורים שלי היו יחד? עד היום אני הולך ברחוב, שם אוזניות והמחשבות שעולות לי הן 'מה היה אם' זה גרם לי להתבונן על הדברים בהומור, להבין שהדאגה באה ממקום טוב. במקום למרוד בה -להסתלבט עליה. אני מכיר תודה על זה".
אודי משתף באופן שבו מערכת היחסים של הוריו השפיעה על התפיסה הזוגית שלו. "אני לא ראיתי שום תקדים היסטורי לדבר הזה, ואיך הוא עובד. למה שזה יעבוד? יש בי משהו ציני כלפי המקום הזה של אהבה. את השיר המדובר כתבתי לפני שנתיים וחצי, כשעסקתי בשאלה מה זו משפחה, ואיך המבנה הזה מנווט את החיים של ילדים. זה עדיין מאוד מעסיק אותי, אבל היום אני חושב גם על דברים אחרים כמו ההשפעה של הטכנולוגיה עלינו, ועל כמה ניתוק יש בחיים התל אביביים".

"הזמן אפשר לצחוק על חוויה של ילדה שהבית נהרס לה"

לעומת הורוביץ, נועה מנור - סטנדאפיסטית בת 31 מתל אביב, זוכרת היטב את הגירושים של הוריה, את מה שקדם להם ומה שבא אחריהם. הוריה התגרשו כשהיא הייתה בת 14, חוויה שאותה היא חלקה עם עוד שתי אחיות צעירות ממנה. היא תמיד הייתה מצחיקה והרגישה בנוח על במה, ובצבא שילבה את שתי התכונות - והחלה להופיע.
4 צפייה בגלריה
נועה מנור
נועה מנור
הגירושים של ההורים כבר לא מגדירים אותי". נועה מנור
(צילום: טל גבעוני)
אמיץ מצידך להביא את החוויה הזאת לבמה. "לגמרי. אחרי שנתיים בסטנדאפ, התחלתי לכתוב בדיחות על ההורים שלי וזו הייתה פריצת דרך. פתאום היה משהו אישי שמחבר את הקהל אליי, ואת עצמי אל עצמי. אומרים שטרגדיה פלוס זמן שווה קומדיה, וזה לגמרי הוכיח את עצמו. כנערה בת 14, עניין הגירושים היה מעין טרגדיה. זה היה קשה. עד לפני שלוש שנים ההורים שלי היו ביחסים לא טובים. היו שנים של ריבים, של בתי משפט ושל מסרים מעל הראש. היה מאוד טעון. כשהייתי בת 28 אימי יזמה 'סולחה'".
מה הזמן אפשר? "ניתוק רגשי ויכולת לבחון את הסיטואציה בעיניים יותר בוגרות. להרחיק את עצמי ולהוסיף אנשים מסביב, שזה הקהל, כדי לצחוק על כל העניין - כי אני לא היחידה שזה קרה לה. היום אני יודעת - אוקיי, ההורים התגרשו, רבו, אולי היו ויכוחים יותר סוערים, טיפה משטרה, אבל זה לא סוף העולם. הזמן אפשר לצחוק על החוויה של ילדה שהבית נהרס לה, שאין לה שליטה על מה שקורה. לאט-לאט, הכוח והשליטה חוזרים. הם מתבטאים ב-'בואו אני אספר לכם איך זה היה מעיניים של ילדה'. זה מאפשר לשים אותי במרכז".
מה היה צריך לקרות כדי לצחוק על זה? "בשלות והתבגרות. חיפשתי חומר שאני יכולה לדבר עליו, ולצחוק עליו, ואמרתי, 'קחי את אחד הדברים העצובים שקרו לך, ודברי עליו'. היו הרבה התלבטויות לגבי מה לומר ומה לא. היו דברים שלא היה לי נעים להגיד, במיוחד אם מישהו מההורים שלי היה בקהל, ותמיד הייתי מפשלת ואומרת אותם בסוף. למשל, שאימא שלי מדברת כמו טרול, ושאבא שלי ראה אותי פעם בשבועיים. הומור נותן חופש לצחוק על הכול. זה מוקצן מן הסתם, אימא שלי לא מדברת כמו טרול, אבל אמרתי בהגזמה שכשהיא מדברת על אבא שלי יוצא ממנה 'טרול'".
מי "נחבט" יותר בסטנדאפ? "לאורך זמן חבטתי יותר באימא שלי, כי יש לי תסביכי אב של 'אל תלך, אתה נחמד, אני אהיה נחמדה גם בבדיחות'. היא הייתה שם, אז זה נורא קל לצחוק עליה. גם היה בה הרבה מרמור, מה שגרם לזה שהיו הרבה נושאים שהיה קשה לדבר עליהם בבית. זאת הייתה הדרך שלי להתמודד עם כל זה. אני חושבת שזה מה שהייתי צריכה לעבד, דרך הקומדיה, ולכן התמקדתי בזה. אחר כך הוספתי בדיחות על אבא שלי, למשל שהוא היה טייס אבל זה היה מגניב בשבילו - לא בשבילי".
4 צפייה בגלריה
נועה מנור
נועה מנור
נועה בהופעה. "כבר לא במקום מתקרבן"
(צילום: אביב שילה)
איך ההורים הגיבו? "אימא שלי מפרגנת לי תמיד. לא משנה מה. היא תמיד אומרת - 'אני שק החבטות שלכן. מה שאתן צריכות, תגידו, תעשו, אני כאן בשבילכן. לא אכפת לי'. היא גם צוחקת מהבדיחות. יום אחד היא באה לחדר אומנים אחרי הופעה, וליטל שוורץ בדיוק הייתה שם ושאלה אותי 'מי זו?', והיא אמרה - 'אני הממורמרת'. היא לוקחת את זה יחסית קל. אבא שלי ראה, אבל מעולם לא הגיב לי על זה.
"סיפרתי לו פעם איזו בדיחה שהצחיקה אותו ממש - על זה שהם רבו בכל מקום, גם במקומות שמחים כמו דיסנילנד", היא מוסיפה, "שבתור לרכבת הרים אנחנו היינו הילדות היחידות שלא מפחדות לעלות עליה, ההיפך - רק מחכות לעלות כבר, כדי שאנשים אחרים יתחילו לצרוח גם. חוץ מזה אני חושבת שאם יש משהו שדיברתי עליו והיה להם קשה לשמוע - וואלה, אולי לא הייתם צריכים לעשות את זה. סמכתי עליכם ופישלתם. הייתם אמורים להתנהל עם זה הרבה יותר טוב, וטעיתם בכל צורה אפשרית. עכשיו, כשיש לי את הפרספקטיבה, אני אומרת - הם ניסו. לא היו להם את הכלים, אבל הם ניסו".
יש משהו שאת מצטערת עליו? "אני משערת שכן, מול אימא שלי. עכשיו אני בעצמי אימא לילד בן שנה וחצי, ואני חושבת שזה לא פייר, נורא קל להשתלח באימא. קל לשפוט אדם מבחוץ כשאתה לא בנעליים שלו. היה לי קל לבקר, והיום אני יותר מבינה. היום אני מרגישה שמיציתי את הנושא הזה, שקצת התבגרתי, ובהיותי אימא אני עדיין אלך קדימה ואחורה לילדות כדי להבין את ההורים שלי בראי של האימהות שלי. יש עוד כל מיני טעויות שההורים שלי עשו חוץ מאשר בגירושים, אז יש שם קרקע פורייה מאוד. אבל, אני סיימתי להיות במקום הקורבני של 'איזו טרגדיה קרתה לי'. זה לא מגדיר אותי כמו שחשבתי פעם, אלא זה חלק מאוד קטן ממני. חוץ ממנו, יש לי עוד הרבה לתת".
סיגל קפלן היא יועצת משפחתית ומדריכת הורים במשפחות משולבות