בשיתוף תלמה
אורי ששון ובן גטניו: האלופים והאלופות המבטיחים
( דנה דולי)
מה משותף לסייף בן 13 שחולם להיות "הכי טוב בהיסטוריה", ולג'ודאי שכבר עמד פעמיים על הפודיום האולימפי? הרבה לפני המדליות והניצחונות, שניהם מכירים היטב יריב שלא מחכה בצד השני של המסלול או המזרן: הפחד. במפגש בין בן גטניו לאורי ששון, דווקא השיחה עליו הפכה לרגע שבו ספורטאי בתחילת דרכו ומדליסט אולימפי גילו עד כמה החוויות שלהם דומות.
במסגרת פרויקט "הספורטאיות והספורטאים המבטיחים של ישראל" של ynet ותלמה נבחרו עשרה בני ובנות נוער בעלי הישגים ספורטיביים יוצאי דופן ופוטנציאל להוביל את הספורט הישראלי בעתיד. כל אחד מהם פוגש ספורטאי, ספורטאית או דמות מעוררת השראה, לשיחה שמבקשת להעביר לא רק ניסיון מקצועי, אלא גם את הערכים שהופכים ספורטאים למצטיינים – על המגרש ומחוצה לו.
בן גטניו, בן 13 מרמת השרון, הגיע לסייף כמעט במקרה. כילד הוא אהב חרבות, עד שהגיע לאימון והתאהב בענף. מאז הפך התחביב לשגרת אימונים כמעט יומיומית, תחרויות ושאיפות גדולות. בסייף, ענף מהיר שבו טעות אחת יכולה להכריע את הקרב, הוא נדרש ללמוד לא רק טכניקה, אלא גם איך לקבל החלטות ולשלוט בעצמו תחת לחץ.
כשששון שואל אותו מה החלום הכי גדול שלו, בן לא צריך לחשוב - "להיות הסייף הכי טוב בהיסטוריה. הכי, הכי גדול". זו הצהרה גדולה עבור נער בן 13, אבל בשיחה מתברר שבן כבר מבין שהדרך לשם לא מורכבת רק מניצחונות. "הרבה פעמים הפחד היה עוצר אותי", הוא מספר. "לא הייתי מצליח להתגבר על הפחד בתחרות, הייתי נורא נורא לחוץ".
עם הזמן הוא התחיל לפתח דרכים משלו להתמודד. לפני קרב הוא רץ, מתרכז בתחושות מסוימות ומנסה להפנות את תשומת הלב שלו למה שקורה באותו רגע. אבל התובנה המעניינת ביותר שלו היא שהוא כבר לא מנסה בהכרח להעלים את הלחץ. "לפעמים אני נותן ללחץ לבוא", הוא אומר. "בקרב צריך לחץ".
"איזה ילד חכם", מגיב ששון.
אולי הוא מתרשם במיוחד מפני שהוא מכיר את התחושה הזאת היטב. ששון, שזכה במדליית ארד אישית באולימפיאדת ריו 2016 ובארד עם נבחרת ישראל בטוקיו, דיבר לא פעם על הפחדים שליוו גם אותו. אחרי הזכייה בריו הוא סיפר על הצורך להתמודד עם הפחדים הגדולים ביותר, וכשהודיע על פרישתו חזר אל אותו שיעור: החלום להיות מדליסט אולימפי התקיים במשך שנים לצד הספק אם הוא בכלל מסוגל לעשות זאת. לכן כשהוא שואל את בן אם הוא רוצה להיות אלוף אולימפי ומקבל "כן" חד-משמעי, יש לו משימה עבורו.
"כל יום לפני שאתה הולך לישון, תעצום את העיניים ותדמיין את עצמך על הפודיום האולימפי", אומר ששון. הוא מבקש ממנו לראות את דגל ישראל מתנוסס, לדמיין את רגע הזכייה ואת עצמו מרים את הידיים מול המדינה כולה. לא רק לראות את התמונה, אלא ממש "להרגיש את זה בעצמות".
אורי ששון ובן גטניו
(דנה דולי)
אצל בן, המרחק בין דמיון להתמודדות אמיתית כבר מתחיל להצטמצם. הוא מספר לששון על גמר שבו היה בפיגור 14:12 - מרחק נגיעה מהפסד. במקום לתת ללחץ להשתלט עליו, הוא הצליח לעצור. "אני התאפסתי עם עצמי", הוא מספר, "וחזרתי נקודה נקודה וניצחתי". זה אולי עדיין לא פודיום אולימפי, אבל זו בדיוק היכולת שששון מכיר מהדרך לשם: להישאר בתוך הקרב גם כשהוא נראה כמעט אבוד. ואז בן שואל את השאלה שמסקרנת כנראה כל ספורטאי צעיר שחולם על הרגע הזה: "איך זה מרגיש אחרי שאתה לוקח פודיום באולימפיאדה?"
"זו התחושה הכי טובה שיכולה להיות בעולם", עונה ששון. אבל דווקא מה שהוא אומר אחר כך מספר יותר על הדרך מאשר על המדליה. אחרי שזוכים, הוא מסביר, מתגבשת הידיעה שאפשר להשיג גם דברים שנראו פעם רחוקים מאוד. ואז הוא מספר לבן מה עבר לו בראש אחרי שהצליח להגשים את החלום: "איזה מזל שלא ויתרתי".
המשפט הזה מקבל משמעות מיוחדת כשמסתכלים על הקריירה של ששון. בריו הוא זכה בארד אחרי יום קרבות שכלל גם הפסד דרמטי בשנייה האחרונה בחצי הגמר לטדי רינר. לאחר המשחקים הוא שקל אם להמשיך לעוד מחזור אולימפי, אך לבסוף נשאר – ובטוקיו היה שותף לזכייה של נבחרת ישראל במדליית הארד הקבוצתית, המדליה האולימפית השנייה שלו.
בן עדיין רחוק מהרגע שבו יידע אם החלום הגדול שלו יתגשם. יש לפניו שנים של אימונים, תחרויות, ניצחונות וגם הפסדים. אבל בגיל 13 הוא כבר למד משהו שספורטאי עם שתי מדליות אולימפיות יכול לאשר מניסיון: פחד ולחץ לא בהכרח אומרים שצריך לעצור. לפעמים צריך ללמוד לקחת אותם איתך לקרב.
בסיום המפגש ששון אומר לו בפשטות: "אתה אלוף". אולי עוד מוקדם לדעת אילו מדליות יהיו לבן בעתיד, אבל אחרי השיחה הזאת ברור לפחות לאן הוא מכוון – והוא כבר יכול להתחיל לדמיין את עצמו שם.
בשיתוף תלמה
